הבלוג של אורי הייטנר

* המלצת השף: כתבתו של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "חותר לשלום" (הצבעים – במקור). אם מישהו רוצה להבין את המקור להגדרה בת שלוש המילים של פרס בפי יצחק רבין - אחרי שיקרא את הכתבה, יבין עד כמה דייק רבין.

הכתבה סוקרת את פעילותו של שמעון פרס כשר החוץ בממשלת האחדות בראשות שמיר. כיצד חתר ללא לאות תחת ראש הממשלה, ניהל מדיניות חוץ פרטית, עצמאית, ללא סמכות וללא רשות. הכשיל בכל דרך את ראש הממשלה והפעיל מדינאים זרים נגד ראש הממשלה של מדינתו, שהוא היה ממלא מקומו. ממש רפובליקת בננות. פוטש מתמשך.

באופן כללי הדברים ידועים, אך מעולם לא התפרסמו כך, חד וחלק, ממוסמך ומתועד. ומדוע נזכר שיפר באירועים לפני שנות דור? הוא לא נזכר אלא נזעק – הוא מזהה אותו דפוס חתרני בפועלו של פרס כנשיא, ובא להתריע על כך.

הדברים צריכים להטריד את מנוחתו של כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו. כן, אני יודע, יש מי שיקלו ראש, שהרי "זה למען השלום". איני יודע כיצד משרתת את השלום קנוניה עם מצרים, אש"ף, ארה"ב ומדינות באירופה להציע הצעות נוקשות כדי ששמיר ידחה אותן וייגש לבחירות בתדמית של "סרבן" המבודד את ישראל, ויסייע בכך לפרס להיבחר. החתרנות הזאת אינה קשורה לשלום.

הדמוקרטיה מבוססת על כיבוד הכרעת הרוב ושמירה על כללי המשחק. אחרת – איש את אחיו חיים בלעו. אם כל אחד ירשה לעצמו לצפצף על הכרעת הרוב, על כללי המשחק ועל הריבונות והדמוקרטיה, למען השלום או למען ארץ ישראל, לא תהיה מדינה. מדינאי המבצע מדיניות פרטית ללא סמכות וללא רשות, הוא בדיוק כמו אלוף בצה"ל שיצא על דעת עצמו למלחמה.

כאשר ניסה פרס לצרף את הנרי קיסינג'ר לקנוניה, דחה אותו הנ"ל בשאט נפש: "כשישראל מתאבדת, אינני מוכן להיות שותף למעשה ההתאבדות שלה".

חובה לקרוא! חומר חובה לכל מי שחרד לדמוקרטיה שלנו. שמעון שיפר העניק לדמוקרטיה הישראלית שירות חשוב ביותר.

* ועוד ב"ידיעות אחרונות", ועוד במאבק על צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל - מאמרו של בני בגין "אז 'הוא' אמר". המאמר עוסק בפרשת התבטאויותיו של מאיר דגן, מזווית ייחודית. בגין לא הביע דעה בוויכוח על תקיפת הגרעין האיראני. ניתן, אולי, לראות בדבריו רמז לתמיכה, בכך שהזכיר את תקיפת הכור העיראקי, שהיום הכל מודים בחשיבותה, שנעשתה חרף התנגדות ראש המוסד. אולם מאחר ויש לא מעט הבדלים בין המקרים, לא בטוח שזאת כוונתו. מכל מקום, לא זה מוקד המאמר. המאמר גם אינו מתמקד בסוגיה המרכזית של הדיון הציבורי – האם רשאי ראש המוסד היוצא לומר את הדברים ואף לא בשאלה האם ראוי שיאמר אותם. מאמרו של בגין מתמקד בתופעה המדאיגה, של הבוז לפוליטיקה ולפוליטיקאים ואי האמון בכושרם לקבל החלטות, לצד העדפה ברורה של הפקידים, בעיקר בענייני ביטחון. והרי לא אחת הפקידות הביטחונית, בעיקר בתחום המודיעין, טעתה והטעתה. "קוראי טורים בשבועות האחרונים יכולים היו להגיע למסקנה העגומה, שכותביהם המלומדים, אשר נשאו על כפיים ומקלדות את דברי ראש המוסד לשעבר, מעדיפים ממשלת פקידים מוכשרים על ממשלה נבחרת. ההנחה המובלעת באשר ליתרון המובנה, המובן מאליו, של פקידים, הנהייה אחר מומחים כמחליפי שרים, אינה רחוקה בטבעה מן הכמיהה לאותו 'איש חזק' ויעיל, שיטאטא את הפוליטיקאים העלובים האלה ויעשה סוף סוף את המלאכה כמו שצריך. זאת ואף זאת חותרת תחת הבסיסי החיוני לדמוקרטיה".

אני חותם על כל מילה. חשוב לציין שהנטייה הזאת אינה נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, אלא שהפעם היא באה לידי ביטוי בצד שדברי דגן נעמו לאוזניו. לשבחו של בגין יאמר, שחזקה עליו שהיה אומר אותם דברים אילו מדובר היה בתמונת ראי של התופעה, מצד ימין. בגין, לאורך עשרות שנים, הוא מגדלור של דמוקרטיה מהותית.

* ב"מעריב" הופיע ראיון מרתק של שלום ירושלמי עם אורי אבנרי, שאיבד לאחרונה את רעייתו רחל. קשה לי למצוא אדם רחוק ממני בדעותיו יותר מאורי אבנרי. אך משחר נעוריי האיש הזה מרתק אותי. עוד כנער קראתי בשקיקה כל מילה שכתב ב"העולם הזה" (כולל קריאה של כרכים ישנים עוד משנות החמישים). אני אף יכול לומר שהוא סייע לי בגיבוש השקפותיי – העימות השבועי שלי עם עמדותיו וכתיבתו חידד את עיצוב עמדותיי הפוליטיות. אין מי שהשפיע על סגנון כתיבתי, בראשית דרכי כפובליציסט, יותר ממנו. לא בכדי, כתבתי שתי עבודות מחקר מקיפות על אבנרי, הן בתואר הראשון והן בתואר השני (במסגרת המחקר הראשון ראיינתי את אבנרי בביתו לאורך שעות ארוכות).

גם הראיון עם שלום ירושלמי היה מרתק. גם בראיון הזה לא הסכמתי עם אף מילה של אבנרי ובקריאתו התווכחתי עם הדובר. אולם הפעם, בדבריו על רחל, מצאתי אצלו רוך, כמעט רגשנות, שהן ממש היפוכה של התדמית אותה הוא טרח לעצב במשך 70 שנה, של מכונה פוליטית שכלתנית חפה מרגשות (כשניגשתי לראיון עמו, אמרתי לו שאני כותב עליו ביוגרפיה פוליטית. תגובתו הייתה: "מה זאת אומרת פוליטית? אין אחרת. אין לי חיים שאינם פוליטיים"). הניצוץ האנושי הזה היה מרגש.

לצד הכתבה, הופיעה רשימה קצרה של 5 דברים שלא ידעתם על אורי אבנרי. בין השאר נכתב שהוא כתב את הספר "הגביר" על אברהם שפירא. אופס... את הספר הזה כתב העיתונאי אריה אבנרי...

* במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" הופיעה כתבה על העימות, אולי סף קרע, בתוך הציונות הדתית, בין המצדדים בחברה מעורבת של גברים ונשים – שיוצגו בידי הרב יובל שרלו, לבין המצדדים בחברה נפרדת – שיוצגו בידי הרב לבנון. עמדותיו החשוכות של הרב לבנון מזעזעות. הוא מדבר על "כבוד האישה" שמשמעותו השפלת האישה והדרתה. העיסוק האובססיבי ב"צניעות" הוא הדבר הכי פחות צנוע שאני מכיר. אני מייחל בכל לבי שהדרך של "חברה שלמה", כלומר מעורבת, תהיה הדרך הראשית בציונות הדתית. קודם כל, למען כבודן האמיתי של הנשים. שנית, כדי שהחברה כולה תיהנה מתרומתן של הנשים. ושלישית, כיוון שההסתגרות החרד"לית, שה"צניעות" היא הגורם המרכזי בה, היא מתכון לקרע בעם, במקום אחדות בין חילונים ודתיים.

אגב, קראתי בפייסבוק בימים האחרונים שהרב שלמה אבינר יצא אף הוא באופן מובהק בעד הפרדה מוחלטת בין המינים. אותו רב חתום על מכתב התמיכה באנס הסדרתי משה קצב. ותחשבו על זה.