הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ליהודה לוי – "'פיגוע' או פגיעה בחופש הביטוי", "ידיעות הקיבוץ" 10.6.11

ליהודה לוי יש בעיה עם חבריו לקיבוץ הגושרים. בניגוד לדעתו, הם החליטו שלא להשכיר את המועדון לחבר של קיבוצם, לקורס "איך אומרים נכבה בעברית?" של עמותת "זוכרות". אבל למה לו לריב עם חבריו, שותפיו? במאמרו הוא בוחר לתקוף אותי, על כך שבמכתב ששלחתי בדואל לכל חברי הגושרים, הצגתי להם את המידע שהוביל אותם לקבל את ההחלטה. אם אכן מדובר ב"פגיעה בחופש הביטוי", כטענתו, הרי קיבוצו קיבל את ההחלטה. בעיניי, זו החלטה ראויה ונכונה, ואני גאה בתרומתי הצנועה לקבלתה.

מהות ההחלטה של הגושרים, היא ויתור על הכנסה כספית למען עיקרון. ואין המדובר בסכום מבוטל – מדובר בהשכרת המועדון ל-14 מפגשים בני שלוש שעות כ"א. האמירה של חברי הגושרים, היא שהכסף לא יענה את הכל, שלכסף יש ריח, שיש דברים חשובים מכסף ולמענם ראוי לוותר על הכנסה כספית. קוראים לזה עקרונות, ערכים, מוסר.

האומנם פגעו חברי הגושרים בחופש הביטוי? אכן, חופש הביטוי הוא זכות יסוד בחברה דמוקרטית, כפי שציין יהודה לוי. אולם האם זו זכות היסוד היחידה? האין לחברי הגושרים זכות יסוד להחליט איזה אופי תישא הפעילות במועדון היישוב שלהם? זכות היסוד שלי היא לא לארח בביתי מי שאיני רוצה לארחו. למשל, אילו רצה איתמר בן גביר לקיים במועדון אורטל סדנה בנושא "כהנא צדק", אין ספק שחבריי ואני לא היינו נותנים לכך יד. אני משער שכך היה נוהג גם יהודה לוי, חרף הפגיעה בחופש הביטוי. כך הייתי נוהג גם אילו עמותת "זוכרות" הייתה מנסה לקיים את הקורס שלה במועדון של אורטל. וכפי שהייתי מודה למי שהיה מאיר את עיניי, אילו מישהו היה מאשר בטעות השכרת המועדון לקורס כזה באורטל, כך נהגתי כשנודע לי על השכרת מועדון הגושרים ל"זוכרות".

אין זה המקרה הראשון בו סיפקתי מידע למי שהשכיר כיתה או מועדון לקורס של העמותה. בכל המקרים התברר לי שלא היה למשכיר מושג כלשהו על מהות השוכר ועל תוכן הסדנה. כך שבפנייתי בסך הכל הסרתי מכשול בפני עיוור. בכל המקרים, בלי יוצא מן הכלל, המארחים חזרו בהם, משנודעה להם מהות הפעילות המתוכננת להיעשות בביתם.

האם כולם חברו יחדיו לפגוע בחופש הביטוי של עמותת "זוכרות"? או שמא פשוט אנשים עם קצת רגש פטריוטי אינם מעוניינים שביתם יהיה במה להסתה נגד המדינה?

יהודה לוי מתחכם, כאשר במקום דיון ענייני על טענתי שמדובר בהסתה נגד המדינה, הוא מבכר דיון משפטי – האם רשם העמותות אישר או פסל את העמותה. לא מלוא כל הארץ משפט, ושיח הזכויות המשפטי אינו חזות הכל. יש גם מוסר, ערכים, אתיקה, יש גם שיח זהותי, תרבותי, חברתי, קהילתי, ציבורי. נשאיר לרשם העמותות את אשר לרשם, אך אנו כאזרחים, כחברי קיבוץ, כקהילות, לא הפקדנו בידיו ייפוי כוח לחשוב במקומנו. לא כל דבר לגאלי הוא גם לגיטימי ולא כל דבר חוקי הוא ראוי. ולא כל מי שלא נפסל בידי רשם העמותות, הוא בהכרח אורח רצוי בביתי.

כדי להגדיר את פעילות העמותה כהסתה נגד המדינה, איני זקוק לרשם העמותות, די לי באתר האינטרנט של העמותה, אותו אני מכיר היטב. האתר יוצר דה-לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל, ומציג אותה כמדינה שיסודה בעוול וקיומה – עוול.

באתר של הארגון, מלחמת העצמאות מוגדרת כ"נכבה". בשפתנו – שואה. וכך מוגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה ... הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים... היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948". כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

מה זו, אם לא הסתה נגד המדינה? יהודה לוי סבור שאין זו הסתה? חבריו, מן הסתם, חושבים אחרת.

מי שהשכיר את המועדון לחבר של הגושרים לעמותת "זוכרות" עשה זאת בתום לב. הרי השם "זוכרות" כל כך תמים. מן הסתם מדובר בקורס על אלצהיימר ומגדר, או משהו מסוג זה. אולם דקות ספורות אחרי ששלחתי את המכתב, קיבלתי תשובה רשמית שההשכרה בוטלה. ובשעות ובימים שלאחר מכן, רבים מחברי הקיבוץ הודו לי בטלפון ובמייל על השירות שהענקתי להם. רק מחבר אחד קיבלתי תגובה שונה – יהודה לוי. וכשהשבתי לו שחבריו, כנראה, חושבים אחרת ממנו, הוא גיחך. מסתבר שלא טעיתי.

איני יודע מה הן דעותיהם הפוליטיות של חברי הגושרים. אין זה מן הנמנע שרבים מהם, אולי רובם, אינם בדעותיי. אבל הם ציונים ופטריוטים, ואינם רוצים שביתם יהיה במה להסתה נגד מדינתם, נגד המפעל הציוני, ונגד קיומו של קיבוץ על אדמות אל-סחאח, שנקרא הגושרים. והם גם מוכנים לוותר על הכנסה כספית נאה, כדי לממש את זכות היסוד שלהם, להיות נאמנים לעקרונותיהם. על כך הם ראויים לכל שבח.

* "ידיעות הקיבוץ"