הבלוג של אורי הייטנר

בט' באב תרצ"ד (1934) יצאה קבוצה של חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה. כשנודע הדבר לברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך "דבר", הוא פרסם למחרת וכעבור ימים אחדים שני מאמרים, "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב", בהם תקף בחריפות את חילול תשעה באב וקרא לחשבון נפש. בין השאר כתב: "מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדוש את זכר החורבן?"

ברל כצנלסון. אותו ברל עליו כתב משה פייגלין ("רק אלוקים זוכר", "מקור ראשון" 24.6) בפרץ של בורות (במקרה הטוב) "ברל היה מודע היטב למילים שבחר. השינוי שהכניס בטקסט המקורי תואם להפליא את העקרונות הציוניים ש'דבר אין להם עם הדת'". והרי ברל, יותר מכל אחד אחר בהנהגת תנועת העבודה, יצא נגד הגישה הזאת ולחם בה.

ברל לא היה דתי, אך הוא דגל בכל נימי נפשו בחיבור הציונות למקורות היניקה של התרבות היהודית, המסורת היהודית, תורת ישראל. חיבור – לא קבלתה במלואה "כזה ראה וקדש", אלא כלשונו: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש".

לא רק יפה דרש ברל, אלא גם יפה קיים. 14 שנים קודם למאמרו זה, בגיליון "קונטרס" (ביטאון "אחדות העבודה") הראשון שיצא לאחר מאורעות תל-חי, בכב באדר תר"פ, פרסם את המספד לזכר חללי תל-חי. ברל לא כתב תפילה. הוא כתב מספד. אולם כמי שראה עצמו "מחדש ויוצר שאיננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות", לא המציא יש מאין, אלא חיבר את הספדו למסורת היהודית, והשתמש במילה "יזכור", בה השתמשו לזכר נספים בפוגרומים מאז ימי הביניים. "יזכור עם ישראל", פתח את המספד, שנוסחו הוא שירה צרופה ועילאית: "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה" והוא קידוש המטרה שלשמה נפלו החללים: "אל יפוג האבל עד בוא יום, בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה".

המספד הזה, שיוחד לשמונה נופלים באירוע נקודתי אחד, קודש בידי העם וקיבל מעמד של תפילה קדושה. המספד הזה היה למספר לזכר חללי צה"ל.

והנה, יש הרואים ב"עם ישראל" ביטוי פסול, שיש להתנער ממנו, שאינו כשר. כן, אין זה חדש שיש הכופרים בעם ישראל. העיתונאי דורון רוזנבלום, למשל, חוזר במשך שנים עד לזרא על התזה שלו אודות מאבק בין הישראליות ל"עמישראל". הפוסט היסטוריון שלמה זנד כתב ספר – מוטציה של "היסטוריוגרפיה", המכחיש את קיומו של עם ישראל. זה לא חדש. מסתבר, שגם בצד האחר של המפה, יש מי שעם ישראל זר להם. לא טוב להם "יזכור עם ישראל". זהו ביטוי של "כפירה". זהו, כלשונו המשתלחת של פייגלין "נוסח כפרני הנכפה עלינו".

אין כל כפירה בקיום האל בהעדר שמו מן המספד. עם זאת, יש לא מעטים בעם ישראל שאינם מאמינים באלוהים. הם חלק מן הלוחמים, חלק מן הנופלים, חלק מן המשפחות. האם אין להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? האם זכרם אינו ראוי לנוסח המקובל עליהם?

מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומובן מאליו שטקסי זיכרון ממלכתיים יכללו סממנים דתיים ושם ה' לא יפקד מהם. ואכן, בכל טקס כזה אנו מתפללים "אל מלא רחמים", אב שכול אומר "קדיש", אנו קוראים פרק תהילים. ואין ערעור על כך, גם מצד החילונים שבחילונים. ובטקס הזה יש מקום לנוסח שהתקדש בעם ישראל במשך קרוב למאה השנים האחרונות: "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". שינוי הנוסח הזה הוא חילול הקודש.

במאמרו נחלץ פייגלין להגנת משפחות החללים הלא יהודים – הדרוזים והצ'רקסים, ש"אלוהים" מכיל אותם ואילו "עם ישראל" מדיר אותם. דבריו נשמעים לי מוכרים. לאחרונה שמעתי אותם מכיוון אוניברסיטת חיפה, שם נמנעו מלשיר את "התקווה", שכן כיצד יזדהו סטודנטים לא יהודים עם מילות ההמנון. הגישה הפוסט ציונית הזאת, מסתבר, היא גם גישתו של פייגלין.

החללים הדרוזים והצ'רקסים הם לוחמים בצבאה של מדינת הלאום היהודית, שסמליה, דגלה, המנונה ונוסח המספד הרשמי שלה הם יהודיים. הם אינם כופרים בעם ישראל. פייגלין, כך מסתבר, כופר.

* "מקור ראשון"