הבלוג של אורי הייטנר

 ב-1961 ביצע המתמטיקאי פרופ' חיים חנני, אז סגן נשיא הטכניון לנושאים אקדמיים ולימים הרקטור הראשון של אוניברסיטת הנגב (היום אוניברסיטת בן גוריון), ניסוי שחשיבותו עולה, בעיניי, על מחקרו המדעי; ניסוי בבני אדם. הוא כינס מאה סטודנטים להנדסה למבחן, שבו הוצגה להם שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד? הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם ולא תהה מהיכן יילקח הדם, דמו של מי? פרופ' חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים הזדעזעו והסנאט אישר את תכניתו של חנני להנהיג לימודים הומאניים בטכניון. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי יהדות, ספרות, קולנוע, משפט והיסטוריה וחייב כל סטודנט ללמוד קורס במדעי הרוח.

נזכרתי בסיפור הזה לנוכח דברי ההיתממות אודות הספר "תורת המלך", שעל דברי ההסכמה שכתב לו, עוכב בשבוע שעבר הרב דב ליאור לחקירה. "זה בסך הכל ספר אקדמי, בירור הלכתי תיאורטי", נאמר.

מעניין מה היינו אומרים על "בירור אקדמי תיאורטי" באחת האוניברסיטאות בעולם, אודות השאלה הפילוסופית מתי מותר להרוג יהודים. מעניין כיצד היינו מגיבים על דיון בסוגיה ההלכתית הזאת, בקרב חכמי הלכה מוסלמיים. מאוקיאנוס ההלכה בחר הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", לקיים דיון אקדמי תיאורטי דווקא על הלכות הריגת גויים. אמור לי מה הסוגיה שאתה מלבן ואומר לך מי אתה. ודווקא על הספר הזה כתב הרב – רב ההשפעה, דב ליאור, "הסכמה", שפורסמה כהקדמה לספר, ובה נאמר, בין השאר: "ראיתי ושמח לבי בראותי יצירה נפלאה וגדושה בהבאת המקורות ובהסברת הנושאים" וכן הלאה, וכן הלאה. במקום לנהוג כמנהיג אחראי, להזהיר את הכותב שהוא משחק באש ולהורות לו להסיר ידיו מחומר הנפץ הזה, הוא העדיף להשליך גפרור בוער לחבית אבק השריפה.  

בניגוד לפרשת צינור הדם, לא היה זה ניסיון שהעמיד רב את תלמידיו, כדי לאלפם בינה, לזעזע ולהתריע בפני הסכנה. כאן רבנים בישראל עסקו בפועל בדיון על הלכות הריגת גוי.

דיון הלכתי, אקדמי, תיאורטי? למחרת עיכובו של הרב ליאור לחקירה, התראיין בנו ב"קול ישראל" ודיבר בשבח אביו. הוא דיבר על תורתו, העוסקת בזכותנו על הארץ וביישוב הארץ, והבהיר את החידוש: "אלה דברים שלא עסקו בהם בגולה, כיוון שהם לא היו רלוונטיים". משמעות דבריו היא, שרבנים אינם מקיימים דיון אקדמי בסוגיה תיאורטית, אלא פוסקים הלכה למעשה בסוגיות רלוונטיות. וכשרבנים עוסקים בהלכות הריגת גויים במערכה הראשונה, תלמידיהם ירצחו גויים במערכה השלישית.

לפני 17 שנים, נכנס מחבל יהודי חמוש למערת המכפלה בעיצומה של תפילת שחרית המוסלמית. הוא נכנס לאולם התפילה וריסס אש לכל עבר. 29 מתפללים נרצחו בטבח הנורא הזה ו-125 נפצעו. כל חטאם של הנטבחים היה היותם מוסלמים. חפצו של הרוצח היה לרצוח ערבים רבים ככל הניתן. כיצד הגיב על הטבח הרב ליאור? אמנם הוא לא שיבח את הטבח עצמו, אך הוא הגדיר את נכונותו של המחבל, ברוך גולדשטיין, להקריב את חייו במעשה שנועד לשיטתו להרתיע ובכך להגן על חיי חבריו, כמעשה שבזכותו הפך גולדשטיין ל'קדוש כמו קדושי השואה".‏ גם זו אמירה תיאורטית, דיון הלכתי אקדמי?

****

הספר הזה, התמיכה בו, הקיצוניות הנוראית הזאת, היא סכנה חמורה למדינת ישראל. אי אפשר לנהוג כבת יענה ולהשתמט מלהיאבק בה. איני סבור שהדרך להתמודד עמה היא במישור הפלילי והמשפטי. כפי שנוכחנו בשבוע שעבר, התמודדות מן הסוג הזה משיגה תוצאות הפוכות. ההתמודדות צריכה להיות במישור החינוכי, הרוחני, התרבותי, הציבורי – על ראשי הציבור לגנות ולהוקיע את הדרך הזאת, את ההולכים בה ובעיקר את מוביליה. כן, להוקיע, לא "להסתייג", לא "דרכו אינה דרכי אבל...". למרבה הצער, זה לא קורה.

איני חושב שנכון היה לזמן את הרב ליאור לחקירה, כי זו אינה הדרך האפקטיבית להלחם במה שהוא מייצג, אולם משזומן לחקירה, חובתו להתייצב אליה כמו כל אזרח. משלא עשה כן, ודחה את כל הבקשות והתחינות שיעשה כן, הוא לא הותיר ברירה למשטרה, אלא לעכב אותו לחקירה. הרי מדינה ריבונית אינה יכולה לאפשר לאדם המעמיד עצמו מעל החוק, להפוך את החוק למרמס.

התגובה על החקירה הייתה חמורה ביותר – התפרעויות, חסימת כבישים מרכזיים, ניסיון לפרוץ לבית המשפט העליון ולביתו של שי ניצן (איני רוצה לדמיין מה עלול היה לקרות אילו הוא היה בביתו). זו הרמת יד על הריבונות ועל הדמוקרטיה. ובמקום לגנות את המתפרעים, התייצבה הנהגת הציבור הדתי לאומי, ואפילו רבני צוהר, וגינתה ... את המעצר.

עם טענה אחת שהשמיעו תומכי הרב ליאור אני מסכים – טענת האיפה ואיפה. אכן, החוק אינו נוהג באופן דומה במסיתים מן השמאל הרדיקאלי; מסיתים נגד המתנחלים ומסיתים נגד המדינה. ואגב, גם שם, דעתי היא שההתמודדות אינה צריכה להיות במישור הפלילי אלא הציבורי, התודעתי.

מה שמדאיג אותי במיוחד, זאת תחושתי שגונבים לנו את המדינה. הרוב הציוני הדמוקרטי רדום ואפאתי, והקצוות הרדיקליים משני הצדדים מכתיבים את סדר היום. אלה משתתפים בהתפרעויות אלימות בבלעין ונעלין, מספקים את ה"חומר" לעלילת גולדסטון נגד צה"ל, מובילי ודוברי המשט האנטי ישראלי, מסיתים לחרם נגד מדינת ישראל, מציגים את המדינה ואת צה"ל כנאצים. אמנם הם מיעוט מבוטל מבחינה מספרית, אך כוחם בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה משמעותי ונזקם רב. ומצד שני – נוער הגבעות, תג מחיר, התנכלויות לערבים באופן הממיט קלון על העם היהודי, יידוי אבנים בחיילי צה"ל, התנכלות לקציני צה"ל, ספרי הסתה גזעניים, סירוב להיחקר, התפרעויות, קריאות נאצים לעבר חיילים וענידת טלאי כתום. עד מתי יפקיר הרוב את הזירה למיעוט הפנאטי ההורס את המדינה?

במקום שהרוב יתאחד נגד הקצוות, הרוב מתפצל למחנות ונגרר אחרי הקצוות. לפני שבועות אחדים מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" הפגינו בת"א יחד עם אחמד טיבי וחד"ש נגד ממשלת ישראל. וכעת, הציונות הדתית כולה התייצבה לצדו של הרב ליאור. במקום להעלות על נס את הערך הנעלה של אחדות ישראל, מעדיף כל צד את אחדות המחנה. במקום לקחת אחריות ולהוקיע את הקיצונים במחנהו, הזורעים הרס ושנאה, כל ציבור נסחף אחרי קצות מחנהו.

זוהי אחת הסכנות החמורות ביותר למדינת ישראל.

* "שישי בגולן"