הנכס הגדול ביותר שיש לחבר קיבוץ הוא חברותו בקיבוץ. עד קבלתו לחברות, הוא חי באי ודאות קיומית. בחירתו באורח החיים, בחברה, במקום המגורים, במקום העבודה, במקום לחינוך ילדיו, מותנית בכך שלמעלה מ-2/3 מהחברים בקיבוץ יקבלו אותו. הוא חדש במקום, אינו מכיר את הקודים, וחש, בצדק או שלא בצדק, שמאות עיניים נעוצות בו ועוקבות אחריו ועליו לרצות אותן ולעמוד בציפיות, שלא תמיד הוא מבין ויודע אותן. הקבלה לחברות יוצרת יציבות ומעניקה ביטחון. הביטחון הזה הוא נכס גדול לפרט. סך כל הביטחון של כלל הפרטים, החברים בקיבוץ, יוצר חוסן חברתי לקהילה כולה.
חבר קיבוץ יודע, שכדי לבטל את חברותו ולהוציא אותו מן הקיבוץ, יש צורך בהצבעה של 2/3 מן החברים בקיבוץ, וזאת רק בעקבות מקרה חריג ביותר, באופן קיצוני. נכון, יש המנצלים לרעה את תחושת הביטחון הזאת, אך אין ערך חיובי שאין המנצלים אותו לרעה. בראיה הכללית, הביטחון הזה הוא נכס חברתי של כולנו.
כל זאת נכון, עד שמדובר בחבר/ה שבן/בת זוגת/ו עומד/ת להתקבל/ת לקיבוץ/ה. באורטל אין מעמד של בן/בת זוג תושב, ובצדק. באורטל, המשפחה, הזוג, היא היחידה הבסיסית המתקבלת לחברות. חבר שבת זוגו לא התקבלה, נאלץ לעזוב את הקיבוץ. ומשפחה באורטל כבר נאלצה לעזוב לפני 12 שנים
כשלא קיבלנו את אשת החבר.
משמעות הדבר, היא שאדם שהתקבל לחברות, ולכאורה זכה בביטחון קיומי ובשקט נפשי, ניצב במצב אבסורדי שבו 1/3 מן החברים יכולים להחליט על הפסקת חברותו (אם אשתו לא תתקבל ברוב של 2/3). זו פגיעה קשה מאוד בביטחון החברה, בזכויות החבר ובמהות החברות. זאת פגיעה בכל רווק שאנו קולטים, בבני קיבוץ צעירים שיתקבלו לחברות בטרם יש להם בני זוג (ובמשפחותיהם) ובכל חברה או חבר שעלולים להיקלע, מסיבה זו או אחרת, לסיבוב שני בחיי הזוגיות שלהם.
****
למה נזכרתי בכך פתאום ומדוע אני מעורר את הנושא כאשר אין הוא רלוונטי?
זאת בדיוק הסיבה. כאשר עומדת על הפרק קבלת בן זוג, כל דיון כזה יושפע מעמדת הקורא לגופו של אדם. דווקא מאחר ואין היום על הפרק בן או בת זוג המועמדים לחברות, אך הדבר עשוי בהחלט להשתנות ואנו מקווים שכך יהיה, זה הזמן לדיון נקי מפניות אישיות, לדיון עקרוני, אוניברסאלי.
איני מציע לקבל אוטומטית בני זוג לחברות ואיני מציע כללים שונים לקבלת חברים שונים. לא הכל יש לקבל בהחלטות תקנוניות. מטרת הדיון הציבורי שאני רוצה להעלות במאמר זה, היא יצירת נורמה בתודעת החברים. הנורמה היא, שכאשר אנו קולטים רווק או רווקה (או חד הורית, גרושה וכו') לחברות, אנו מודעים לכך שלקחנו על עצמנו לקלוט בעתיד את בן זוגה, אלא אם כן מדובר במקרה חריג באופן קיצוני. נורמה, על פיה בניגוד לקבלה רגילה לחברות, שבה אנו בוחנים את החבר – האם הוא הוכיח את התאמתו לחברתנו, בקבלה לחברות של בן זוג, עלינו לבחון את המועמד האם הוא הוכיח באופן קיצוני את אי התאמתו, עד כדי הצדקה להפסקת חברותו בקיבוץ של בן זוגו החבר, והאם גם החבר עצמו בעייתי באופן המצדיק צעד קיצוני כל כך.
משמעות דבריי, היא שאין כמעט מצב, למעט מקרים קיצוניים ביותר, כמו בעיות אמינות קשות, שיצדיקו צעד חריף כל כך, כמו הצבעה נגד קבלה לחברות של בן זוג של חבר.
****
בעבר, במבחנים כאלו, עלה רעיון של מעמד "אשת חבר", הקיים בקיבוצים רבים – כלומר שבן/בת הזוג יחיה באורטל כתושב. בעיניי, זה רעיון גרוע.
הקיבוצים שהנהיגו מעמד זה עשו זאת מתוך חולשה, מתוך חוסר עוצמה להתמודד עם חבר. המעמד הזה לא צמח ממצב של אי רצון לקלוט את אשת החבר, אלא מתוך חוסר רצון של המשפחה להכניס את משכורתה ונכסיה לקיבוץ, בדרך כלל כאשר בן הזוג היה בעל יכולת. מצב זה יצר מעמד מיוחד של משפחה שחיה ברמת חיים שונה משל חברי הקיבוץ.
אנו קיבוץ משפחתי מאוד, המקדש את המשפחה ואת ערך המשפחה. כך היינו תמיד וחשוב שנשמור על כך. לכן, בקבלה לחברות איננו מצביעים בנפרד על כל אחד מבני הזוג, אלא על המשפחה כמכלול. המשפחה היא התא הכלכלי הבסיסי אליו אנו מתייחסים. כל זה ישתבש באופן מהותי אם יהיו בתוכנו משפחות שחציין חברים וחציין תושבים.
אין כל סיבה לשנות את העיקרון הזה, בגלל אי רצון לקבל בן זוג לחברות, כאשר בלאו הכי הוא ימשיך לחיות כאן, ואם הוא "בעייתי", נאלץ להתמודד עם בעייתיותו ללא תביעת מחויבות ממנו, כחבר. לכן, הרעיון גרוע בעיניי.
****
כאמור, לא העליתי את הנושא כהצעה לשינוי תקנוני, אלא ליצירת נורמה חברתית.
השינוי התקנוני שאני מציע נוגע לעצם הקבלה לחברות, לא של בנות ובני זוג אלא של כל חבר חדש – לבטל את הצורך ברוב של 2/3. לדעתי, יש לקבל חברים חדשים ברוב רגיל, אך אני מצטרף להצעת הפשרה של המזכירות, להוריד את הרף ל-55%.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
