הבלוג של אורי הייטנר

חמש שנים מלאו למלחמת לבנון השניה. חמש השנים הללו הן השקטות ביותר שידע גבול לבנון. השקט והשלווה הם תוצאה ישירה של המלחמה, עם כל הכשלים שהיו בניהולה הצבאי, המדיני והאזרחי. השלווה הזאת בולטת במיוחד בהשוואה לתוצאה השונה של הנסיגה מלבנון, לפני 11 שנים. מסתבר שדווקא הצעד המלחמתי הביא שלום הרבה יותר מצעד השלום.

20 שנות תהליך השלום (שהחל בוועידת מדריד, 1991) מלמדות אותנו, שהדוגמה הלבנונית אינה חריגה.

הסכם אוסלו (1993), ההסכם ההיסטורי שנועד להביא לסיום הסכסוך עם הפלשתינאים, המרים שבאויבינו – הביא לגל טרור שלא היה כדוגמתו קודם לכן. ההסכם יצר מאחז בתוך הארץ לערפאת, וכל שטח שנסוגונו ממנו היה בסיס לתוקפנות וטרור נגדנו. כתוצאה מכך, וכתגובה לכך, רבין עצר את המשך הנסיגה הישראלית, וטען ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יבצעו את חלקם בהסכם – קץ הטרור וסיום המאבק המזוין, אנו לא נבצע את חלקנו. אולם רבין נרצח, ופרס החליט על נסיגה מיידית מכל הערים, זולת חברון. בעקבות צעד זה פתחו הפלשתינאים במתקפת טרור קשה, אכזרית ועקובה מדם עוד יותר (1996). אולם כל גלי הטרור הללו היו רק הקדימון לגל הנורא מכל, שהחל בעקבות ועידת קמפ-דיוויד (2000) – מתקפת הטרור הקרויה בלשון מכובסת "האינתיפאדה השניה".

אוסלו א', טאבה, אוסלו ב', קאהיר, שארם, קמפ-דיוויד – עוד הסכם ועוד הסכם, עוד פסגה ועוד ועידה, והטרור הלך וגבר. ולאחר פרוץ מתקפת הטרור – עוד הפסקת אש, עוד הודנה, עוד תהדיא, והטרור הלך וגבר. מה שהביא להפסקה כמעט מוחלטת של טרור המתאבדים, שדומה היה כאילו אי אפשר לגבור עליו, היה מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל ושב"כ ביו"ש מאז ועד היום (מידי בוקר אני קורא את המבזק היומי ב-YNET אודות מספר המבוקשים שנעצרו הלילה). לעומת זאת, ההתנתקות מרצועת עזה ועקירת יישובי גוש קטיף הביאו להתגברות רבתי של ירי הטילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית והפלשתינאים חטפו את גלעד שליט. המתקפות הללו לא החלו לאחר שחמאס תפס את השלטון בעזה, אלא בוצעו כשעזה עוד הייתה בשלטון הרש"פ. כל הפסקות האש עם הפלשתינאים הופרו בתוך שעות, במקרה הטוב. רק מבצע "עופרת יצוקה" הצליח להוריד באופן משמעותי, כמעט מוחלט, את הפשע הזה נגד האנושות.

מסתמנת כאן תמונה מעניינת. דווקא פעולות השלום – בהסכמים ובצעדים חד צדדיים כאחד, הביאו להסלמה ולהרג. דווקא פעולות המלחמה הביאו לשקט, לשלווה ולחיים.

ככה זה במזרח התיכון.

אין בדבריי מסקנה שטובה המלחמה מהשלום ושעדיף שנוותר על שאיפתנו לשלום. חלילה. השלום הוא ערך נעלה שתמיד יש לחתור אליו. עלינו להיות מתלמידיו של אהרון – אוהבי שלום ורודפי שלום. עלינו לחתור למימוש חזון השלום של נביאי ישראל, כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות.

אין בדבריי טענה קטגורית נגד כל הצעדים שהזכרתי, שמטרתם הייתה לקדם אותנו לשלום. לחלק מן הצעדים הללו התנגדתי, אך בחלקם תמכתי. כבר בראשית שנות ה-90 קראתי לנסיגה חד צדדית מלבנון, וגם היום איני חושב שעצם הנסיגה הייתה טעות, אלא אופן הנסיגה. תמכתי, בהסתייגויות רבות ובחששות רבים, בהסכמי אוסלו, וגם היום, כאשר ברור שההסכמים היו הונאה ערפאתית גדולה, אני סבור שראוי היה לנסות את הדרך הזאת.

אין בדבריי טענה עקרונית שעדיף לפעול בצעדים כוחניים ולא מדיניים – להיפך, אני סבור שפעולה צבאית לגיטימית רק אחרי שהדרכים המדיניות מוצו ולא נותרה ברירה.

כל שאני אומר, הוא שעלינו להביט נכוחה אל המציאות, וללמוד מטעויות העבר. הלקח שעלינו להסיק, הוא שאמנם שלום הוא טוב ומלחמה היא רעה, אולם שלום הוא טוב כאשר הוא באמת שלום ולא מילה ריקה. שלום נבחן בראש ובראשונה בשקט ביטחוני ובהעדר נפגעים ישראליים. צעדים שמחריפים את המלחמה והטרור ומגדילים את הנפגעים – אינם שלום, גם אם כך הם קרויים. בסופו של דבר, עומד השלום למבחן התוצאה.

במבחן התוצאה – הערבים אינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, וכל עוד זה המצב, לא יהיה שלום, גם אם יהיו הסכמים. במבחן התוצאה – הפלשתינאים מפרשים את ויתורי ישראל כחולשה, ומה שנתפס אצלם, בצדק או שלא בצדק, כחולשה, מעודד אותם להסלמה ולאלימות.

זאת המציאות המזרח תיכונית ואל לנו לברוח ממנה.

בשובו מטקס חתימת הסכם אוסלו, הכריז שר החוץ שמעון פרס: "תמו מאה שנות טרור". 11 שנים קודם לכן, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, הכריז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן: "צפויות לנו עוד מאה שנות טרור".

29 שנים חלפו מאז הכרזתו של איתן ו-18 שנים מאז הכרזתו של פרס. כל כך היינו רוצים להיווכח שפרס צדק. אבל כשאנו מביטים אחורה – מי באמת צדק?

* "שישי בגולן"