הבלוג של אורי הייטנר

את ראיון הנאצה הרדיופוני, בו הסית ג'אד נאמן למלחמת אחים (או בלשונו – "מלחמת אזרחים", כיוון שבעיניו מי שמעזים לחשוב אחרת ממנו אינם אחים), הוא סיים בקריאת הסיסמה: "יחי המוות!"

מן הסתם, קיבל הרב טפיחות על השכם מחבר מרעיו, איך הכניס להם, איזו הברקה, איך ב"הפוך על הפוך" הכניס לפיו של האויב במלחמת האזרחים את הסיסמה שלו – סיסמת הקרב של פרנקו והפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד.

אמר, ולא ידע עד כמה ב"הפוך על הפוך על הפוך", הסיסמה הזאת אכן הולמת אותו, את מחרחר המלחמה הזה. מן הסתם, ברור לנאמן ש"יחי המוות" – זה של הפשיסטים, והפשיסטים הרי הם האחרים, אלה שנגדם הוא מגייס את גייסות הג'יהאד. לא, המרחק ממנו לפשיסטים הרבה יותר קטן מכפי שניתן לשער.

במבט לאחור על מנהיגי המאה ה-20 - האם היטלר, מוסוליני ופרנקו מייצגים את צדה האחד של מלחמת בני אור בבני חושך ואילו סטלין, מאו דזה-דונג, קים איל סונג, פול פוט והו-צ'י-מין מייצגים את צדו האחר? והדמוקרטיה היא איפה שהוא באמצע בין שני הקצוות הללו?

או שמא כל המנהיגים הללו, הפושעים הגדולים נגד האנושות, שטבחו במיליונים בשם האידיאולוגיות שלהם, נמצאים יחד באותו צד של המתרס, וכנגדם ניצבים המשטרים הדמוקרטיים, הליברליים, הסוציאל דמוקרטיים?

הנטיה האוטומטית לצייר רצף שקצהו האחד הוא שמאל רדיקאלי, קצהו השני ימין רדיקאלי – שני הפכים מקוטבים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב, ומהם ועד המרכז קיימים מחנה שמאל ומחנה ימין הנמצאים ביריבות נצח, היא רק דרך אחת לצייר את המציאות הפוליטית. ניתן לצייר אותה אחרת – כמאבק בין הדמוקרטיה לבין אויביה שבשני הקצוות הרדיקאליים, התאומים הזהים, הדומים כל כך אלה לאלה.

ג'אד נאמן ודב ליאור אינם שני קצוות. הם נמצאים באותו הצד של המפה – המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה האנטי ממלכתי, המחנה האנטי ציוני, מחנה הטירוף המנסה להרוס את החברה הישראלית ולהטביע אותה במלחמת אחים. שניהם שייכים למחנה המלחמה.

הבעיה האמיתית שלנו, היא שהמחנה הציוני הדמוקרטי השפוי, שבו רוב רובו של הציבור הישראלי, שקיימות בתוכו מחלוקות רבות, אך גם קונסנזוס רחב של אמונה ברעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית, חותרת לשלום ולביטחון, מפקיר את הזירה ונותן למחנה המלחמה לקבוע את סדר היום הלאומי.

די בכך שנקרא את כותרות העיתונים בשבועות האחרונים, כדי לראות עד כמה ברית הרדיקאלים הזאת, מחנה המלחמה, שכוחו המספרי אפסי, מכתיבה את סדר היום הלאומי שלנו. נוער הגבעות מיידה אבנים בחיילי צה"ל וקציניו בשומרון, ולמחרת "הרדיקאלים נגד הגדר" מיידים אבנים בחיילי צה"ל בבלעין ונעלין. רבנים פנאטים מיצהר כותבים ספר תועבה העוסק בהלכות הריגת גוי, ופרופ' קולנוען פאנט משמיע דברי בלע ומסית למלחמת אחים. פורעי חוק מתפרעים מול בית המשפט העליון במחאה על עיכוב לחקירה של רבנים, ופעילי "שמאל" רדיקאליים מזמינים ארגונים אנטי ישראליים להתפרע בישראל במשטים ומטסים למיניהם. בדומה ליגאל עמיר, כך גם ג'אד נאמן אינו מוכן לקבל את הכרעת הבוחר, והוא מעדיף לתת את רשות הדיבור לחבר פרבלום.

ובמקום שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נתאחד כדי להדוף את מחנה המלחמה, אנו מפנים להם את הזירה, ואף נסחפים אחריהם ומשתפים איתם פעולה. וכך, ראשי הציונות הדתית מתקרנפים ויוצאים להגנת דב ליאור ויעקב יוסף, והרב דרוקמן נואם בהפגנה לצדו של דב ליאור. וכך מפלגת העבודה ו"שלום עכשיו" מפגינים בכיכר ונותנים מיקרופון ובמה לאחמד טיבי, שבשיא פיגועי ההתאבדות בישראל עמד שלוב זרוע עם ערפאת, כשזה שילהב את האספסוף המוסת בצרחות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". וכשנאמן מסית לנוראה שבמלחמות – מלחמת אחים, "מחנה השלום" שותק.

מחנה המלחמה נאבק במי שאינו מקבל את כללי המשחק שלו. וכך, עיתונאי כבן דרור ימיני, המטיף כבר עשרות שנים לחלוקת הארץ, לשתי מדינות לשני עמים על בסיס הקו הירוק ולחלוקת ירושלים, מוקע כ"ימני קיצוני", כיוון שמידי שבוע הוא חושף את תרמיות תעשיית השקר האנטי ישראלית, שהמובילים אותה הם ישראלים ממחנה המלחמה הרדיקאלי. וכשבגלי צה"ל משודרת התכנית הנפלאה "המילה האחרונה", המוגשת בהנחיה משותפת של חילונים ודתיים, שאינם מנסים לכסח זה את זה אלא ליצור יחד מכנה משותף של ישראליות ציונית ודמוקרטית שפויה, מגדיר אותה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי ב"הארץ": "תכנית דיונים בין 'שמאל' לימין מתנהלת בין דוברי הימין לימין הקיצוני" ("הארץ", 3.7.11). וכשאני פועל לכך שאצבע הגליל יהיה אזור חף מהסתה אנטי ישראלית, מגדירים אותי פעילי "זוכרות" – "איש הימין הקיצוני" (מעניין מה חושבים על כך אנשי הימין הקיצוני, שנגדם אני מנהל מאבק עיקש למעלה משני עשורים, במסגרתו אף ניצחתי במשפט דיבה את פעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין).

הגיעה השעה שאנו, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, נחזיר לעצמנו את ההגמוניה על סדר היום הציבורי. יש בתוכנו מחלוקות בנושאים רבים, ובהם בשאלת גבולות המדינה, אך המחלוקות הללו זניחות לעומת התהום הפעורה בין רעיון המדינה היהודית הדמוקרטית לאויבי הרעיון הזה. הגיעה השעה שנתנער ולא ניתן למחנה המלחמה לגנוב לנו את המדינה.

* "ידיעות הקיבוץ"