הבלוג של אורי הייטנר

בין דברי השבח וההתפעלות של בלעם לעם ישראל, בשלושת נאומי הנבואה שקראנו היום בפרשת השבוע, הוא התפייט: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). האומנם בברכה מדובר? או שמא בקללה?

ההיסטוריה של עם ישראל, מאוששת במידה רבה את דברי בלעם. אין ספק שלעם ישראל היסטוריה שונה משל שאר העמים. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הישרדותו בתנאי חורבן וגולה לאורך אלפיים שנה, כאשר אף עם אחר כולל האימפריות הגדולות ביותר, לא הצליח בכך. ביטוי נוסף לכך הוא תקומתו מחדש של עם ישראל, במהפכה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שלוש שנים בלבד אחרי השואה – רצח העם השיטתי, שאין כדוגמתו בהיסטוריה האנושית.

ובכל זאת, אין כל ברכה בבידוד לאומי. כבר אברהם אבינו כרת ברית עם חמשת המלכים במלחמתם בארבעת המלכים (בראשית יד) ולאורך כל ההיסטוריה הישראלית, תקופות העצמאות והריבונות התאפיינו ביחסי חוץ ובריתות בין ישראל לעמים.

הקונגרס הציוני הראשון הגדיר את מטרת הציונות ב"תכנית באזל": "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". משפט הכלל הוא משפט העמים, המשפט הבינלאומי. אחד מארבעת הצעדים האופרטיביים של התכנית הוא: "צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות, אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות". המשימה המדינית המרכזית של הרצל הייתה הניסיון להשיג צ'רטר מאחת המעצמות להקמת המדינה היהודית בא"י.

הצלחתה הגדולה של הציונות הייתה פרי של שילוב בין הציונות המעשית – עליה, התיישבות והקמת המדינה שבדרך וכוח מגן עצמאי, והציונות המדינית – מאמץ דיפלומטי להכרת העולם בצדקת הציונות ותמיכת העולם בהקמת מדינה יהודית בא"י. אגב, המאמץ המדיני כלל גם ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע לפשרה עם הערבים, בניגוד למיתוס השקרי ("נראטיב") לפיו הציונות התעלמה מן הערבים, אך כל הניסיונות כשלו, מאחר והערבים דחו כל הצעת פשרה, כולל הצעות למדינה דו לאומית. ללא הפעולה המעשית, הציונות הייתה נכשלת. אולם בציונות המעשית בלבד, ללא המעשה המדיני, לא היה כדי להביא להקמת מדינה. הרצל, ויצמן, בן גוריון, ארלוזורוב, שרת ושאר המדינאים שייצגו את ישראל בעמים וניהלו מו"מ עם הממשלות, הביאו להישגים מדיניים כבירים. ההצלחות המדיניות הגדולות של הציונות, היו הצהרת בלפור, אישור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים, החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בא"י והכרת מדינות העולם בישראל לאחר הכרזתה וקבלתה לאו"ם.

לאורך השנים היו לישראל הישגים בינלאומיים נאים, והחשוב שבהם - היחסים המיוחדים בין ישראל לבין הגדולה והחשובה במעצמות העולם, ארה"ב; ברית הדוקה, הנהנית מתמיכה רחבה בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית האמריקאית על שתי מפלגותיה, ומחזיקה מעמד כמעט 50 שנה. עם זאת, ישראל נחלה תבוסות קשות וצורבות בזירה הבינלאומית, כמו ההחלטה על בינאום ירושלים וגינויים רבים לאורך השנים, גינוי הציונות בעצרת האו"ם  והצגתה כגזענות (1975, החלטה שבוטלה ב-1991), ועד ימינו – הוועידה הגזענית והאנטישמית של האו"ם בדרבן (2002) שפתחה את מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, פעילותה של ועדת האו"ם לזכויות האדם, המורכבת בעיקרה ממדינות טוטאליטריות כדוגמת לוב וסוריה הטובחות בבני עמן ועיקר פעולתה היא פגיעה בישראל, שהגיעה לשיאה בעלילת גולדסטון.

כתוצאה מאכזבות רבות שנחלה ישראל בזירה הבינלאומית, התגבש בתוכנו אתוס של "העולם כולו נגדנו", הקצנה של "עם לבדד ישכון". גישה זו הרסנית, מאחר ומדינה אינה יכולה לחיות במנותק מן המערכת הבינלאומית, כלכלתה אינה יכולה להיות מנותקת מכלכלות העולם ובמדינות מתבדלות איכות החיים של האזרחים היא נוראית (צפון קוריאה, לדוגמה).

פעמים רבות מצוטט בן גוריון, מעצב תפיסת החוץ והביטחון של ישראל, באמירות כמו "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" ו"או"ם שמום". אכן, בן גוריון אמר את הדברים הללו. אכן, כמה מהחלטותיו החשובות ביותר, התריסו כנגד אומות העולם. כך היה בהחלטתו האמיצה להכריז על הקמת המדינה, חרף ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה ואף שהמטכ"ל העריך את סיכויי ישראל במלחמה כ"פיפטי פיפטי", כאשר ברור היה שמשמעות ה"פיפטי" של תבוסה, היא השמדה ושואה. העולם כולו, ובראשו ארה"ב, הפעילו לחץ כבד על הנהגת היישוב להימנע מהכרזת המדינה, ובן גוריון, שחש שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת – "עתה או לעולם לא", בלשונו, קיבל את ההכרעה, בכושר מנהיגותו הנדיר הוא שכנע את רוב עמיתיו לממשלה הזמנית ובה' באייר תש"ח הכריז על המדינה. דוגמה נוספת היא החלטתו לצפצף על החלטת הבינאום של ירושלים, לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את המוסדות הלאומיים, תוך התרסה על עמדת העולם.

אך תהיה זו טעות היסטורית לזכור את ב"ג המדינאי דווקא על פי אמירותיו הבוטות על מה שיאמרו הגויים ועל האו"ם. ב"ג היה רגיש מאוד למעמדה הבינלאומי של ישראל, וכשלא היה מדובר באינטרסים חיוניים מובהקים, ידע גם לוותר ולהתפשר. לאחר מלחמת סיני, כאשר ארה"ב ובריה"מ התאחדו ואיימו על ישראל וכפו עליה נסיגה מסיני, הוא קיבל את הדין, אך הצליח "לסחוט" בתמורה הישגים מדיניים וביטחוניים ששמרו על גבולה של ישראל עם מצרים שקט במשך עשור. ב"ג חתר תמיד ליחסים מיוחדים עם מעצמה זרה – הוא יצר ברית כזו עם צרפת והיה בין מניחי היסוד לברית עם ארה"ב. הוא גם העז לראות נכוחה את השינוי שחל בגרמניה המערבית, ואת האינטרס הישראלי הגלום ביצירת קשרים איתה, וביצע זאת, בניגוד לרגש הטבעי כמעט של כל יהודי.

הגישה של "העולם כולו נגדנו" הרסנית. סכנתה היא משני כיוונים הפוכים. האחד, הוא התבדלות, הליכה עם הראש בקיר ועימות מתמיד עם העולם, עד כדי בידודה של ישראל והפיכתה למדינה מצורעת בעיני העולם. גישה זו נובעת משיגעון גדלות, של מי שסבור שאנו חזקים דיינו לעמוד מול כל העולם ולא להתחשב לא בדעת הקהל ולא באינטרסים של ידידותינו. לא פחות חמור ומסוכן, הוא הכיוון של שיגעון קטנות - התחושה שאנו חייבים לרצות תמיד את העולם, להתקפל בפני כל לחץ ולוותר על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים ביותר שלנו, כדי לא להרגיז את העולם; גישה תבוסתנית הרואה בכל אדווה קלה של התנגדות למדיניות ישראל צונאמי המאיים לשטוף אותנו ולהחריב את עולמנו.

מול שתי הדרכים הללו, ראוי לבחור בשביל הזהב של חוסן לאומי וביטחון עצמי, אמונה שהעולם אינו עוין ואינו נגדנו, שרוב הציבור בעולם הנאור אינו אנטישמי ואינו מתנגד אוטומטית לישראל, ויכולת לרכוש ידידים ואהדה, במדינאות מוצלחת המשלבת דיפלומטיה והסברה.

נוכחנו בכך לאחרונה, בפרשת המשט האנטי ישראלי. כאשר הלכנו עם ראש בקיר ונגררנו למארב של המשט התורכי אשתקד, נחלנו כישלון חרוץ וקשה. לא חשוב כמה אנו צודקים – המראה של לוחמים ישראלים חמושים, הפושטים על כלי שיט אזרחיים העמוסים "פעילי שלום וזכויות אדם", לכאורה, וההצלחה הכבירה של האויב – לגרום לנו להרוג 9 ממשתתפי המשט, גרמו לישראל לנזק תדמיתי, הסברתי ומדיני קשה ביותר. המשט התורכי ועלילת גולדסטון היו ההצלחות הגדולות ביותר של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, עודדו (לצד שגיאות הטירון במדיניותו קלת הדעת של אובמה) את הפלשתינאים להמיר את המו"מ עם ישראל במהלך אנטי ישראלי חד צדדי באו"ם.

יש לציין לזכותה של הממשלה ולזכותו של ראש הממשלה, שהמכה הקשה שנחלנו במשט ניערה אותם, והובילה אותם לדרך אחרת, הפוכה, שהביאה לתוצאות הפוכות במשט השני. מצד אחד, לא התבצרנו בקורבניות נוסח "העולם כולו נגדנו" ולכן נצפצף עליו, נתבצר, נעשה "מה שאנחנו רוצים" ויהיה בסדר. מצד שני, לא נכנענו, לא התקפלנו, לא קיבלנו את הדרישה החצופה להתנצל בפני תורכיה על תוקפנותה נגדנו.

הדרך בה נקטה הממשלה הייתה דרך המדינאות והיוזמה – פעולה שקטה, עקבית וחכמה ליצירת ברית עם יוון, ברית חלופית ליחסים המיוחדים עם תורכיה, שהעדיפה לבחור בברית עם ציר הרשע. לצד הברית הזאת – ישראל החלה לפעול בשקט ובאפקטיביות למתקפת נגד כלפי הארגונים היוזמים את הדה-לגיטימציה, הארגונים המארגנים את המשטים והמטסים, את החרמות ואת האינתיפאדה המשפטית נגד קצינים ומדינאים ישראליים ועוד. ישראל הצליחה ליצור דה-לגיטימציה למובילי המשט בקרב ארה"ב, מדינות אירופה המערבית והמזרחית ובעיקר בקרב ארצות הים התיכון – יוון וקפריסין. הפעולה הזאת, לצד השפעת המהפכות בעולם הערבי שהפכו את שותפיו של ארדואן (אסד וקדאפי) למצורעים ומוקצים בעולם ובעמיהם, גרמה גם לתורכים להתעשת; יוזמי המשט הקודם היו שותפים פעילים בסיכול המשט הנוכחי. כשלון המשט הוא הישג מדיני אדיר של מדינת ישראל. אויבי ישראל, שנכשלו בניסיונות להכריעה במלחמות כוללות, ונחלו כישלון בניסיונותיהם להכריע אותה בטרור ובירי טילים, תלו את קולרם במהלך הדה-לגיטימציה של ישראל; מהלך שנועד לבודדה, להחלישה  ולגרום לייאוש ודמורליזציה בחברה הישראלית. המשט התורכי ועלילת גולדסטון נראו בעיניהם כהצלחה רבתי והם חשו כמי שמצאו את הדרך שתוליך אותם מהישג להישג, מניצחון לניצחון. במשט החדש, שאמור היה להביא אלפי פעילים ב-15 אוניות שיפרצו את ה"מצור", הם ראו ניצחון אסטרטגי אדיר שאי אפשר לעוצרו. הצלחתנו המדינית וכישלונם הצורב, עשויים להוות נקודת מפנה, שתביא לניצחוננו גם במערכה הזאת.  

הישג מדיני נוסף הוא ועדת פאלמר, שחקרה את המשט התורכי. טוב עשתה ממשלת ישראל, שלא התבצרה בסרבנות והסכימה לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם. היטיבה ישראל לעשות, כאשר הקדימה לכך מו"מ על הרכב הוגן של הוועדה והגדרת משימותיה, כדי לא ליפול למלכודת נוסח גולדסטון. היטיבה ישראל, במצב שנוצר, בהקימה ועדת חקירה משפטית, ועדת טירקל, אך בכך שלא הגדירה אותה כוועדה לחקירת מחדליה ושגיאותיה (לשם כך אין כל צורך בוועדה משפטית, כי אין זה עניין משפטי אלא מדיני ומבצעי), אלא כוועדה לחקירת חוקיות הפעולה שלה. היטיבה ישראל בהחלטתה להעביר את כל חומר ועדת טירקל לידי ועדת פאלמר, שכן אין לישראל מה להסתיר. על פי ההדלפות, הוועדה הטילה את האחריות על תורכיה, הכירה בחוקיות הסגר הימי על עזה ובכך שעזה אינה נצורה, הכירה בכך שאין כל הצדקה בדרישה להתנצלות ישראלית ולתשלום פיצויים ישראליים למשפחות ההרוגים ובסה"כ קיבלה את עמדות ישראל. נכון, למען האיזון הקדוש, הוועדה אמרה משהו על כך שההשתלטות נעשתה קצת מוקדם מידי והכוח שהופעל היה רב מידי. שיהיה...

ניצחנו בשני קרבות במערכה המדינית, אך אם לא נשכיל ללכת בדרך זו, אנו עלולים להפסיד במערכה. עלינו למנף את הניצחונות להמשך מתקפה מדינית, דיפלומטית והסברתית נגד אויבינו, ליצירת שותפים ובני ברית בעולם החופשי, ליצירת הבנה בקרב דעת הקהל העולמית לעמדות ישראל והבנה לצעדיה. כך נוכל לצלוח בשלום את האיום של ספטמבר. כך נוכל לנצח במערכה על הלגיטימיות של ישראל ושל זכותה להגנה עצמית.

הניצחונות האחרונים מוכיחים לנו שאיננו עם לבדד ישכון, אלא אנו חלק ממשפחת העמים וכשאנו פועלים נכון, לא כל העולם נגדנו, אלא העולם מכיר בצדקתנו ואף מסייע לנו ולמאבקנו. אם ננצח במערכת הדה-לגיטימציה שנכפתה עלינו, כפי שניצחנו במלחמות הכוללות ובמערכות הטרור והטילים – אולי סוף סוף האויב יתייאש, יהיה מוכן להכיר במציאות ובקיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. אם יתחולל מהפך כזה אצל אויבינו, ייווצר סוף סוף הסיכוי לשלום המיוחל.

* BSH