הבלוג של אורי הייטנר

            א. המטס

לכל מדינה זכות להחליט מי אישיות רצויה ומי אישיות שאינה רצויה בה. זהו אלף בית של ריבונות.

אף מדינה בעולם לא תרצה לייבא לתוכה פרובוקאטורים שיפעלו נגדה, יפגינו נגדה, יחתרו נגדה בתוכה, יחברו לאויביה כדי לפגוע בה, יתעמתו עם צבאה וירגמו את חייליה באבנים. כל  מדינה נורמאלית תראה ב"תיירים" אלה פרסונה נון גראטה – אזרחים בלתי רצויים בתוכה. גם זה אלף בית של ריבונות.

גם לישראל אין כל סיבה לייבא צרות ופרובוקציות. יש לה מספיק משלה – החסרי משוגעים אנו? וגם לישראל זכות מלאה לחסום את שעריה בפני פרובוקאטורים מסוג זה.

ומאחר וזו זכותה החד משמעית של ישראל, יש לבחון את פעולתה במבחן המעשי – האם חסימת השערים בפני הפעילים האנטי ישראליים הועילה לישראל או הזיקה לישראל.

המטס הפרובוקטיבי האנטי ישראלי הוא חלק ממערכה גדולה – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. מטרתו – לקעקע באופן שיטתי את תדמיתה של ישראל, לבודד אותה, להפוך אותה למדינה מצורעת ולגרום לדמורליזציה בתוכה. הצלחת המטס אינה נבחנת בכניסתם של הפרובוקאטורים או באי כניסתם, אלא בהצלחתם או אי הצלחתם לפגוע בישראל. דוגמה לכך היא המשט התורכי אשתקד, שהצליח לפגוע קשות בישראל, אף שלכאורה לא הצליח לפרוץ את ה"מצור" על עזה. לפיכך, אין לדחות על הסף את הביקורת על מה שכונה כפאניקה של ישראל, אלא לבחון את הסוגיה באופן שקול, ועל פי מבחן התוצאה. מבחן התוצאה הוא מה הנזק שעלולים היו לגרום הפרובוקאטורים אילו הצליחו להיכנס ומצד שני, מה הנזק שנגרם, אם נגרם, ממניעת כניסתם ומפעולת ישראל.

אילו הצליחו להגיע מאות הפרובוקאטורים, הם עלולים היו להשתולל ולהתפרע בנתב"ג, לשבש את מהלך החיים התקין ולמקד את כל התקשורת העולמית לעניינם. אילו הצליחו לחדור לישראל, היו עלולים לתת זריקת מרץ לאויב הפלשתינאי ותומכיו, הפועלים נגד ישראל בבלעין ונעלין, המתעמתים מידי שבוע עם כוחות הביטחון, המתפרעים ונוקטים אלימות נגד ישראל. היה זה נזק כבד מאוד. מן הראוי היה למנוע את הנזק באמצעות מניעת כניסתם לישראל.

אין זה אומר שבכל מחיר נכון היה לעצור אותם. אילו עצירתם הייתה גורמת להרג ולתמונות קשות של אלימות כוחות הביטחון החמושים שלנו מול אזרחים פעילי "שלום" ו"זכויות האדם", היה זה נזק חמור יותר מכל נזק שהם היו עלולים לגרום בישראל.

במבחן התוצאה, זה לא קרה. מדוע? כיוון שישראל נערכה היטב ופעלה בתבונה. ראשית, ישראל הפעילה מודיעין נגד יוזמי המטס, היו בידיה רשימות של מאות פעילים והיא פעלה מראש למנוע את בואם. בניגוד לחוסר המודיעין שקדם למשט התורכי - בעקבות המשט נפל בישראל האסימון, שמערכת הדה-לגיטימציה היא מלחמה לכל דבר, ושעל המודיעין הישראלי לפעול לסיכול הפיגועים במסגרתו. שנית, ישראל הפעילה מערכה דיפלומטית באירופה ובארה"ב, שגרמה לפעולה בינלאומית נגד המטס ולמניעה מראש של עליית מרבית הפרובוקאטורים על המטוסים לישראל. זהו הישג דיפלומטי חשוב ביותר, לצד ההישג הדיפלומטי החשוב של בלימת המשט בידי היוונים ומדינות אחרות. חשיבות ההישג, היא הפלת המארגנים לבור שהם ניסו לכרות לנו. הם מעוניינים לבודד את ישראל, ומסתבר להם שהם כשלו לחלוטין שהעולם החופשי מצטרף לפעולה הישראלית ומבודד דווקא אותם. תגובתם ההיסטרית – השתוללות בנמלי התעופה של אירופה, רק פגעה בתדמיתם והוכיחה את צדקת פעולתה של ישראל. השד האנטישמי שיצא מבקבוקם – הטענות על הציונים השולטים בכל העולם (ראו רשימותיה האנטישמיות של עמירה הס ב"הארץ"), פגע עוד יותר בתדמיתם.

שלישית, ההיערכות הנכונה והנבונה, של כוח רב של שוטרים כדי לעצור בנחישות ורגישות את העשרות שבכל זאת הצליחו להגיע לנתב"ג, מנעה מראות פוגעים ומזיקים. ההרג בפורעים הערבים במהומות אוקטובר 2000 היה תוצאה ישירה של חוסר מוכנות והיקלעות קומץ שוטרים מול המון מוסת ופרוע. קומץ החיילים ששהו במעבר מג'דל שמס ביום ה"נכבה" לא יכלו לתת מענה להסתננות ההמונית לישראל ועמדה בפניהם הברירה הבעייתית בין מרחץ דמים להצלחת ההסתננות. הדרך היחידה לבלום התפרעויות ופרובוקציות כאלו ללא שפיכות דמים, היא באמצעות כוח גדול של שוטרים רבים והיערכות מתאימה מראש. ואכן, במבחן התוצאה ישראל פעלה בדרך הטובה ביותר והשיגה תוצאות מצוינות.

השגיאה היחידה הייתה ההצהרות המיותרות של ראש הממשלה בנושא, הקמת מטה מיוחד בראשות השר לביטחון פנים וההצהרות הפומביות על כך. הדיבורים הללו הגבירו את ההתעניינות במטס ויצרו לו יחסי ציבור מיותרים. למעט השגיאה הזאת, הפעולה הישראלית הייתה מושלמת.

            ב. חוק החרם

החרמות על תוצרת ההתנחלויות, הינם מעשה אלים וכוחני, לא דמוקרטי, של אנשים שקצו בוויכוח תרבותי עם יריביהם ובכיבוד החלטות הרוב, ובחרו בדרך הנפסדת של ניסיון לשבור את מטה לחמם של יריביהם. החרמת מוצרים של ציבור שלם, בשל מחלוקת אידיאולוגית, היא מעשה נואל ונפסד. חמור יותר מהחרם הכלכלי, הוא החרם האמנותי והניסיונות לחרם אקדמי על המרכז האוניברסיטאי באריאל. יותר משזו פגיעה בהתנחלויות, זו פגיעה בתרבות ובאקדמיה. מי שמטילים חרם תרבותי על אנשים בשל מקום מגוריהם, אינם אנשי תרבות ומי שקוראים לחרם אקדמי על מוסד אקדמי במדינתם, אינם אנשי אקדמיה אמיתיים.

וחרף עמדתי זו, אני שולל את החוק נגד החרם. כפי שאני מתנגד למשפטיזציה של ישראל, כך אני גם מתנגד לחקיקיזציה – הניסיון להמיר את הדיון הציבורי בחקיקת יתר, המנסה להתמודד עם היריב באמצעות הגדרת פעולתו כבלתי חוקית. אני שולל זאת כאשר צד אחד של המפה נוהג כך וכשהצד השני מחרה מחזיק אחריו.

יש מקום לדיון נורמטיבי, לדיון אתי, לדיון מוסרי, לדיון ערכי, ולא רק לחוקים ולבתי משפט. לא כל מה שאינו לגיטימי מבחינה אתית הוא גם לא חוקי, ולא נכון להפוך כל נורמה שלילית למעשה שאינו חוקי. הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל בתוכה, כחלק מחופש הדיבור וחופש ההתארגנות, גם מעשים מגונים כמו החרם.

מומחים למשפט הצביעו על החוק כבלתי חוקתי והעריכו בסבירות גבוהה שהוא יפסל בבג"ץ. בכך, קבלת החוק עוד עלולה להתברר כניצחון פירוס של יוזמיו – גם יפגעו בתדמיתה של ישראל ויגרמו לנזק מדיני, וגם יכשלו בניסיון לבלום את החרם. יתר על כן, פסילת החוק תוצג כרוח גבית של בג"ץ לחרם (ולא היא, שכן לא כל מה שאינו חוקי, הוא בהכרח כשר ורצוי, אך אין ספק שכך תוצג ההחלטה), ובכך החוק רק יחזק את החרם.

ההתמודדות עם החרם צריכה להיות במישור התודעתי, התרבותי, הערכי; באמצעות השיח הציבורי. יש להתמודד עם מארת החרם בדרכי שכנוע, באמצעות הסברה וחינוך.

אל מול החרם וכדי לשבור אותו, יש לצאת בקמפיין המעודד את הציבור לקנות את מוצרי ההתנחלויות. אין לי ספק, שצעד כזה יצליח הרבה יותר מהחרם, שהרי גם רוב מתנגדי ההתנחלות שוללים את הצעד הקיצוני והאלים של החרם.

פרשת החרם מאוששת את התזה שלי, עליה אני מתריע השכם והערב, אודות שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית. קומץ פנאטי ורדיקאלי מכריז על חרמות, שאין להם סיכוי להצליח, וחוק טיפשי נגד המעשה מחזק אותו.