הבלוג של אורי הייטנר

לפני 150 שנה, לא כל כך מזמן, מעמד הפועלים היה מעמד מנוצל של עבדים חסרי זכויות בסיסיות. היום, כאשר מתנהלים מאבקים צודקים של עובדים להטבת תנאיהם, ראוי להתבונן בשינוי המהפכני והאדיר מאז ועד עתה כדי ללמוד מה הגורם העיקרי להישג.

יש לשינוי הזה מספר גורמים, אך החשוב שבהם הוא העבודה המאורגנת. ועדי העובדים, האיגודים המקצועיים, הסתדרויות העובדים, כל אותם ארגונים שליכדו את העובדים והפכו אותם לכוח משמעותי ומשפיע, יצרו את ההומניזציה של העובד ושל תנאי העבודה וחוללו מהפכה של ממש.

נכון, בכל העולם וגם בישראל היו מקרים של סיאוב ושחיתות גם בקרב ארגוני העובדים, אך באופן כללי, אין ערוך לתרומתם לקידום החברה והמשק. כך בעבר וכך גם היום. לא בכדי, מי שמנסים לפגוע בעובדים "המפריעים להרוויח", מי שמנסים לנצל את העובדים באין מפריע, מוצאים את הדרך לעקוף את העבודה המאורגנת. זה הרעיון שמאחורי חברות כוח האדם, עובדי קבלן ושאר שיטות הניצול.

מי שזכויות העובד יקרים לו – שומה עליו להגן על הרעיון של ייצוג העובדים. אין ייצוג לעובדים, ללא מנהיגות. פגיעה במנהיגות העובדים – כמעט בהכרח תביא לפגיעה בעובדים.

כאשר עובדים בוחרים מנהיגות, הם נותנים לה ייפוי כוח לפעול למענם, להגן עליהם, לייצג אותם. הם נותנים לה סמכות לנהל בעבורם משא ומתן עם המעסיקים – פרטיים או ציבוריים, ולהגיע עמם להסכם.

למנהיגות העובדים יש כוח ביד, מה שמחייב אותה לאחריות. אחריות, היא ראיה בוגרת המנסה להשיג למען העובדים את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו כל מה שראוי, לא כל מה שצודק ולבטח לא כל מה שהעובדים רוצים. אחריות, היא לראות גם את אינטרס מקום העבודה, שהרי מקום העבודה שייך במידה רבה גם לעובדים. אחריות, היא לנסות להגיע לפשרה שתקדם את העובד ככל הניתן, תוך שמירה על האינטרס הכולל. רק מנהיגות כזו תוכל להגיע לתוצאות טובות לטווח רחוק ולקדם באמת את האינטרס של העובד.

משמעות ייפוי הכוח שמעניקים העובדים להנהגתם, היא מתן אמון בהם, שיאבקו למענם אך גם ידעו מתי לעצור ולומר – זה מה שיכולנו להשיג. מעסיק המנהל מו"מ עם הנהגת עובדים, ילך לקראתם אם ידע שיש בכוחם לדעת לעצור בזמן, ושהעובדים יכבדו את החלטתם. אף מעסיק לא ינהל מו"מ עם הנהגה, אם ידע שהסכם עמה אינו הסכם, כיוון שהעובדים לא יכבדו אותו. לכן, עובדים מיליטנטים, שאינם מכבדים את הנהגתם, מתוך אשליה שניתן לסיים מו"מ בהשגת תנאי הפתיחה המקווים של נציגיהם, כורתים את הענף עליו הם יושבים. הם עשויים, אולי, להצליח בטווח הקצר, אך הנזק שהם גורמים בטווח הארוך, רב מן התועלת.

הנהגת העובדים הסוציאליים הצליחה, במאבק ממושך וקשה, להגיע להסדר טוב עם האוצר, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ומעמדם של העובדים. תוצאת המו"מ פחות טובה מעמדות הפתיחה של השביתה, ולכן גרמה לאכזבה, שהוציאה אל הרחוב עובדים סוציאליים רבים שיצאו למעשה נגד הנהגתם.

באשר למו"מ בין ההסתדרות הרפואית לאוצר - הפרטים אודות ההסכם המתגבש אינם ידועים, אך המתמחים ורופאים נוספים רבים כבר יצאו נגד הנהגתם, איימו בפילוג, דרשו נציגות משלהם במו"מ. בכך, הם הפכו את ההנהגה המייצגת אותם לברווז צולע, והחלישו את כוחה במו"מ.

איני טוען שעל העובדים ללכת בעיניים עצומות אחרי הנהגתם. זלמן ארן, ממנהיגי מפא"י, נהג לומר שהוא הולך בעיניים עצומות אחרי בן גוריון, אך מידי פעם הוא פוקח עין תורנית כדי לוודא שעיניו של ב"ג אינן עצומות. אפשר לבקר את ההנהגה, אפשר ללחוץ עליה ואם אין בה אמון – יש גם דרכים להחליף אותה. אך מי שחותר תחתיה שעה שהיא נמצאת בחזית הקשה של המו"מ ומערער את סמכותה, פוגע בעצמו, בוודאי לטווח הארוך. נטישת בתי החולים בידי המתמחים בשל שמועות (או אולי יותר משמועות) אודות פרטי ההסכם המתגבש, האמירה שלא יכבדו את ההסכם ויפלגו את ההסתדרות הרפואית, חסרת אחריות ותפגע ברופאים.

למי שמנהל במשך חודשים מו"מ מתיש למען העובדים, יש יכולת להבחין בגבולות היכולת להשיג הישגים. הרי גם הוא היה מעדיף להשיג את כל עמדות הפתיחה שלו במו"מ. אם איננו רוצים בחיזוק המגמה של עובדי קבלן וחברות כו"א, המחזירים את העובדים שנים רבות אחורה, יש לחזור לנורמה של אמון בהנהגת העובדים העושה את המיטב כדי להשיג למענם את מה שאפשר, גם אם מה שאפשר אינו חופף לחלוטין למה שרצוי. 

* BSH