הבלוג של אורי הייטנר

אין מאבק ציבורי שאינו פוליטי. מעצם היותו מאבק ציבורי – הוא פוליטי. מאבק ציבורי הוא מאבק על פני החברה, על סדרי עדיפויות ציבוריים, שמשמעותם היא חלוקת המשאבים הציבוריים, שמשמעותה היא מדיניות ציבורית. כל אלה הם פוליטיקה במיטבה.

המאבק למען דיור בר השגה הוא מאבק פוליטי מובהק. הוא החל כפעולה מחאה, שהינה מחאה פוליטית, ובהדרגה הוא הופך למאבק אידיאולוגי למען צדק חברתי ומדינת רווחה, וככזה ודאי וודאי שהוא פוליטי. מדוע, אם כן, עולה שוב ושוב השאלה האם המאבק פוליטי או לא? מדוע לפחות חלק מראשי המאבק מתנערים מהיותו פוליטי? מדוע מתנגדי המאבק מטיחים בו את האשמה הנוראה על כך שהוא פוליטי?

סיבה אפשרית אחת, היא העדר יוקרה לפוליטיקה ולפוליטיקאים. אם כך, מדוע יש מאבקים ציבוריים שאין ספק בהיותם פוליטיים? כאלה הם, למשל, מאבקים בעד או נגד התנחלויות, נסיגה, התנתקות, חרם על התנחלויות, מאבק בטרור וכו'.

הסיבה לכך, היא עיוות המערכת הפוליטית בישראל, שבה סוגיות החברה והכלכלה הופקעו מן הפוליטיקה. לעיוות הזה, שני גורמים.

הגורם האחד הוא הוויכוח המתמשך על גבולות המדינה, ב-44 השנים שמאז מלחמת ששת הימים. מרבית שנותיה של המדינה הפוליטיקה הישראלית ממוקדת במחלוקת על סוגיות חוץ וביטחון, על בסיסם הוגדרו מרבית המפלגות, לפיהם מוגדרים הימין והשמאל. את החלוקה הקלאסית בין ימין ושמאל, שבה השמאל דוגל בסוציאליזם והימין – בקפיטליזם, החליפה חלוקה לפיה הימין דוגל בשלמות הארץ והתנחלות בה והשמאל – בחלוקת הארץ, בנסיגה ועקירת יישובים. הימין דוגל בניציות ביטחונית והשמאל ביוניות. וכך, יכול אדם בעל דעות שמאליות מובהקות בענייני חברה וכלכלה להיות מוגדר בציבוריות הישראלית כימני, ואדם בעל דעות ימין מובהקות בענייני חברה וכלכלה להיות מוגדר כשמאלני. יתר על כן, הימין חזק דווקא בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות, הדוגלות בעמדות "חברתיות" (הס מלהזכיר את המילה סוציאליזם) ואילו השמאל חזק בשכבות הגבוהות, המזוהות עם הקפיטליזם.

הגורם השני, הוא מחיקת הוויכוח האידיאולוגי בסוגיות החברה והכלכלה בשני העשורים האחרונים, מתוך גישה שהקפיטליזם הליברלי ניצח – ניצחון סופי ושהשקפת העולם הקפיטליסטית היא אמת מדעית מוחלטת. הדת הקפיטליסטית נהנתה מהגמוניה מוחלטת, בלתי ניתנת לערעור. התקשורת הכתובה והאלקטרונית, הנותנת היום רוח גבית למאבק החברתי, הייתה נושאת הדגל של רוח התקופה הקפיטליסטית, כמעט ללא פתחון פה לדעה אחרת, וגרוע מכך – תוך הגחכת העמדה האחרת, שהוצגה כאנכרוניסטית, מיושנת. מה, לא שמעתם שחומות ברלין נפלו? שהקומוניזם קרס? שהמוני קובנים בורחים לארה"ב הקפיטליסטית? לעגו בתחושת ניצחון כלפי מי שהביע עמדה אחרת. ומי היה הציבור שאימץ את החלום הבורגני היאפי בהתלהבות הרבה ביותר? ציבור צעיר, משכיל, חילוני אשכנזי; בדיוק אותה שכבה שהיום יוצאת לרחוב. לפני כעשרים שנה, כאשר אני הייתי סטודנט, בן גילם של המפגינים, מאבק בשם הערכים הללו היה בלתי אפשרי. הערכים הללו היו היפוכם של החלום של מרבית חבריי הסטודנטים.

מה קרה מאז? נקודת המפנה, לדעתי, היא משבר הקפיטליזם ב-2008. אנשים החלו לשאול את עצמם שאלות, אמונתם בדת הקפיטליסטית החלה להתערער, ופתאום הם החלו להבחין שנבואות הזעם של הסוציאל דמוקרטים המיושנים והנלעגים האלה, אודות שחיקת מעמד הביניים התגשמו, והם הם הנשחקים. וכשהגיעו מים עד נפש, הם יצאו לרחוב.

בעשורים האחרונים, לא היה הבדל מהותי בין המפלגות הגדולות בשאלות הכלכליות והחברתיות. נתניהו כשר האוצר היה קיצוני מאוד, אך כראש הממשלה הוא אינו ימני יותר מקודמו אולמרט. יובל שטייניץ אינו ימני יותר מרוני בר-און ולא מבייגה שוחט. אדרבא, דווקא הוא העביר את הרפורמה בגז, שהינה הבשורה החברתית והכלכלית החשובה ביותר בדור האחרון. ומדוע המחאה מתמקדת היום בממשלת נתניהו? כי במשמרת הזאת היא הממשלה והיא נושאת באחריות.

בכל קנה מידה אובייקטיבי, מאבק למען צדק חברתי, מדינת רווחה, מעורבות ציבורית בכלכלה למען האזרח, הוא מאבק שמאלי מובהק. עם זאת, בחלוקה המקובלת בישראל בין שמאל לימין, תהיה זאת טעות מצדם של המוחים להגדיר עצמם כשמאל, מאחר ורבים מחבריהם אינם דוגלים בעמדות המקובלות בשיח הישראלי כשמאל. אם יגדירו עצמם כשמאל, הם עלולים לאבד רבים משותפיהם ותומכיהם. ייטיבו לעשות מנהיגי המאבק, אם לא יתנו לפוליטרוקים ציניים כמו אלדד יניב מ"השמאל הלאומי", שאינו שמאל ואינו לאומי, לתפוס עליהם טרמפ. שלא לדבר על גדעון לוי שכבר חיבר את המאבק לחד"ש.

מי שעושים שגיאה חמורה, הם אלה הנמנעים להצטרף למאבק החשוב והצודק הזה, רק כיוון שהוא מזוהה עם השמאל המדיני, על אף שהוא משרת את עניינם ומייצג את דעתם. במקום להצטרף למאבק ולהשפיע על אופיו, הם יוצאים נגדו ומחפשים הוכחות לכך שהוא מאבק "פוליטי" רחמנא לצלן, של הקרן החדשה לישראל והשמאל הלאומי, והוא בלון תקשורתי המנפח מחאה של "בסך הכל 600 איש" וכו'. בכך הם משחקים לידי האלדד יניבים, ופוגעים באינטרס החברתי האמיתי של ישראל, אותו מייצגת תנועת המחאה, שהוא גם האינטרס שלהם.

* "ישראל היום"