הבלוג של אורי הייטנר

לוח השנה העברי בן ימינו, כולל מספר חגים ומועדים חדשים, פרי התרבות וההיסטוריה הציונית – ישראלית. כאלה הם יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה, יום השנה לרצח רבין ויום שחרור ירושלים.

אולם לוח זה כולל גם מספר חגים ומועדים ותיקים, שלא נחגגו, או שרק צוינו באופן סולידי ביותר, והתרבות הציונית הוציאה אותם ממחסן הגרוטאות, מירקה אותם, הפיחה בהם חיים חדשים ויצקה בהם תכנים רלוונטיים. התרבות הציונית חידשה את חנוכה כחג הגבורה, את ל"ג בעומר – אף הוא כחג של גבורה, את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, שהיה לחג של נטיעות.

ספק אם יש אדם שהשפיע על המהלך הזה כמו זאב יעבץ. יעבץ – רב, סופר, מורה, חוקר והיסטוריון, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב, עורך כתב העת הספרותי "הארץ" (אין קשר לעיתון "הארץ", המאוחר יותר), הוא הראשון שהנהיג טקס נטיעות בט"ו בשבט, בבית הספר שניהל, בט"ו בשבט תר"ן 1890. יעבץ היה בין הראשונים שהציע את תחיית החגים הנשכחים האחרים. במאמר שפירסם בעיתונו, הוא הציע להחיות ולחוג ארבעה חגים: חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. את ט"ו באב הציע כחג השלום.  

וכאן נשאלת השאלה – מה פתאום חג השלום? ואיך הוא העז לקחת את חג האהבה ולשנות את צביונו?

למה חג השלום? כיוון שחגים ומועדים נועדו להקדיש יום מיוחד בשנה לערך חשוב ולתת לו בולטות רבה, שתשליך על מערך חיינו בכל ימות השנה. השלום הוא ערך יהודי נעלה, משאת נפש של כל יהודי, מושא תפילות פעמים רבות מידי יום. לכן, ראה זאב יעבץ מקום לייחד חג לערך זה.

ולמה הוא הציע לשנות את חג האהבה? הוא לא הציע לשנות. פשוט, ט"ו באב לא היה חג האהבה. בשום מקום הוא לא הוגדר כחג האהבה. מהמקורות שבידינו, אנו יודעים רק שט"ו באב היה חג. אנו יודעים מעט מאוד על מהותו ותכניו. לפיכך, אנו יכולים לצקת בו תכנים על פי הבנתנו, ובלבד שניתן יהיה להצדיק זאת באמצעות מעט המקורות שיש בידינו אודות החג.

במשנה הוגדר ט"ו באב כחג חשוב מאוד, שאין שני לו זולת יום הכיפורים השווה לו במעמדו. "אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

משנה, מסכת תענית

מקור זה מתאר מנהג שהיה נפוץ בט"ו באב אך גם ביום הכיפורים. אכן, על פי מקור זה, ניתן למצוא בחג תכנים של אהבה, של זוגיות ושל משפחה. המנהג המתקשר לחג זה מעצים גם את ערך השוויון – הלבוש הלבן האחיד של בנות ישראל, שלבשו בגדים שאולים, על מנת להבטיח את האחידות. מה מסמלת האחידות? "שלא לבייש את  מי שאין לו". אך לא רק מניעת הבושה, עומדת מאחוריו, כי אם גם הזדמנות שווה לבת עשירים ולעניה לזכות בזיווג ראוי – לא על פי מה שיש לה, אלא על פי מה שהיא. לא על פי רכושה, אלא על פי... על פי מה?

בעצם, על פי יופיה. הרי באלו תכונות יכול להבחין הבחור כאשר עליו לבחור בחורה מבין המחוללות הרבות. ודאי שעל פי המראה. "בחור, שא עיניך וראה". אבל זה לא נשמע טוב. לכן מיד מאזנת המשנה את התמונה במסר לדורות הבאים: אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה... שקר החן, הבל היופי וכו'. 

המחול בכרמים מתואר כבר במקרא, בחג שאינו מצוין מועדו, אך נאמר עליו שהנו חג ה' מימים ימימה. החג הזה מתואר בהקשר של אחד הסיפורים הקשים ביותר בתנ"ך, סיפור פילגש בגבעה. בעקבות אונס ורצח אכזריים של פילגשו של איש משבט לוי, בידי בני שבט בנימין, התאגדו השבטים למלחמת חורמה בבנימין. השבטים נשבעו לא לתת לבנימינים את בנותיהם לנשים ובמלחמה הם כמעט השמידו את השבט. בשלב מסוים התעשתו השבטים, הבינו מה עוללו – כמעט והכריתו שבט מישראל. הם הבינו את המשמעות הרת האסון הטמונה בכך, ולקחו אחריות למנוע אותו. מאחר ומרבית בנות בנימין מתו במלחמה, הדרך היחידה הייתה לתת לבני בנימין את בנותיהם, אולם הם אינם יכולים להפר את הנדר. מה עשו? הם לא נתנו את בנותיהם, אלא איפשרו לבחורי בנימין לחטוף מבנותיהם. מתי? באותו חג שהיה נהוג מימים ימימה.

וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

שופטים כ"א י"ז-כ"א

ומה היה החג הזה? מתי הוא נחוג? אומרים חז"ל במסכת תענית – בט"ו באב.

על פי אחת הגרסאות, ט"ו באב מציין את ה"יום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה", ובכך עוצבה מן השבטים אומה. האיסור על נישואי תערובת בין שבטים ניתן לקראת הכניסה לארץ ישראל, וכנראה שבוטל לאחר תקופת ההתנחלות, כשהעם התבסס בארצו והגבולות בין השבטים היטשטשו.

גרסה זו מחברת את ט"ו באב לשני ערכים – האהבה והשלום. האהבה, מאחר והוא עוסק בזוגיות ובנישואין. השלום, מאחר והוא עוסק בשלום בין השבטים בישראל, שהיתר הנישואין הוא ביטוי שלו. 

גרסאות נוספות מקשרות את החג למועד שבו נקברו הרוגי ביתר זמן רב לאחר מותם, למועד סיום כריתת העצים לבניין בית המקדש ועוד.

אחד המדרשים מספר את הסיפור המזעזע הבא. הרקע – אחרי חטא המרגלים. לפי המסורת, חטא המרגלים התרחש בתשעה באב. ביום זה עמדו המרגלים בפני בני ישראל, הוציאו את דיבת הארץ רעה ובני ישראל נהו אחריהם ואימצו את גרסתם. על שבני ישראל מאסו בארץ חמדה, הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, שבהם ימות כל דור יוצאי מצרים, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שביטאו ביטחון ביכולת העם לכבוש את הארץ. על פי המדרש, מאחר והחטא קרה בתשעה באב, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות". ומכאן, הסיבה לכך שט' באב מוּעַד לחורבנות ואסונות.

ואיך הדבר מתקשר לט"ו באב?

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב".

איכה רבה.

ננסה לתאר לעצמנו את משמעות האירוע השנתי הנורא הזה. מידי תשעה באב, במשך 40 שנה, יודעים בני ישראל שהלילה 1/40 מתוכם – 15,000 איש, ילכו לישון ולא יקומו. אין הם יודעים מי האנשים. אף ישראלי אינו יודע האם הוא יקום, האם הוריו, אחיו, חבריו. כל ישראל חופרים לעצמם קברים ונשכבים בהם. ולמחרת בבוקר, 15,000 איש מתוכם אינם קמים. נורא!

וכיצד זה מתקשר לט"ו באב? בשנת הארבעים, בליל ט' באב, שוב חפרו בני ישראל את קבריהם. שוב נשכבו בהם. ובבוקר, בניגוד לשנים עברו, כולם התעוררו חיים. אולי טעינו בחישוב והיום אינו ט' באב? ננסה שוב מחר. ניסו, ושוב הכל קמו. ואולי שוב טעינו? והם חזרו על הטקס עד ט"ו באב. ביום זה הירח מלא, ולבטח אין טעות בחישוב תשעה באב. ומשגם ביום זה קמו, הבינו בני ישראל שהגזירה בוטלה ועשאוהו יום טוב.

איך זה מתקשר לאהבה? לא ממש מתקשר. לשלום? אולי כהיפוכו של המוות, אולי כביטוי לשלמות.

שלושה מבין ארבעת החגים שהציע הרב זאב יעבץ לחדש – אכן חודשו. הצעתו אודות ט"ו באב, לא תפסה.

אולם מאז שנות השבעים הפך ט"ו באב בהדרגה לחג האהבה, אולי כחיקוי לוולנטיין דיי הנוצרי.

ראויה האהבה לחג משלה, וראוי שהאהבה שנחוג בימינו תתבסס על שוויון בין המינים. לא עוד יחטפו הבחורים את הבחורות המחוללות בפניהם, והגיעה השעה שגם את הלכות הנישואין והגירושין נשנה, כך שהאישה לא תהיה קניינו של בעלה, אלא שני בני זוג בני חורין, האוהבים זה את זה, בוחרים לכרות ביניהם ברית נישואין, כדת משה וישראל - מעודכנת ומשופרת.

אני מציע לקבוע כטקסט מרכזי של חג האהבה את שיר השירים. בפסח, חג הגאולה הלאומית, אנו קוראים את המגילה, בהקשר של המדרש, לפיו שיר השירים הוא אלגוריה ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. בט"ו באב נקרא את המגילה כפשוטה – כסיפור אהבה יפהפה, שלא בכדי אמר עליו רבי עקיבא "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".

* אתר "זהות"