הבלוג של אורי הייטנר

לפני 11 שנים, בקיץ 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד וטרם פרוץ מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה"), נועדתי לפגישה ממושכת עם דן מרידור, ביוזמתי, בביתו שבשכונת רחביה בירושלים, לשיחה על הוועידה. לא הייתה זו פגישה לציטוט, לא לייחוס, לא רשמתי מילה במהלכה ולא אחריה, וזו הפעם הראשונה שאני נותן לה פומבי. כל שרציתי, היה להבין מה קרה שם. יצאתי מהפגישה הזאת בתובנה חד משמעית, שכל שקרה מאז אושש אותה – אין לישראל פרטנר לשלום, ולא יהיה לה בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך, היא שמוקד הסכסוך – אי השלמתם של הפלשתינאים עם זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא לב האידיאולוגיה הפלשתינאית והוא הכוח המניע הן של הפוליטיקה הפלשתינאית הפנימית והן של המדינאות הפלשתינאית החיצונית.

הכתבה המעניינת ביותר בעיתוני סוף השבוע, היא כתבת ענק במוסף "הארץ", המתארת את הוועידה דרך עיון ביומן הוועידה שכתב דן מרידור, מבכירי המשלחת הישראלית למו"מ. בכתבה שוב אנו רואים עד כמה הרחיק אהוד ברק לכת בוויתוריו. הנכונות לחלוקת העיר העתיקה ידועה, אך אני עצמי הופתעתי להיווכח עד כמה הרחיק לכת בוויתוריו בנושא תביעת "זכות" השיבה ונכונותו לקלוט "פליטים" פלשתינאים בישראל, ובכך למעשה לקבל את "צדקת" הפלשתינאים. ידעתי על הנכונות לכך, תחת אש הטרור והפיגועים, בפסגת טאבה. מסתבר שכבר בקמפ-דיוויד הוא עלה על המדרון החלקלק הזה. עוד ניתן ללמוד עד כמה דינמיקת המו"מ בקמפ-דיוויד הייתה של כרסום בלתי פוסק בעמדות היסוד הישראליות, בעוד הפלשתינאים לא זזו מעמדתם כמלוא הנימה, למעט נסיגות טקטיות לצורך גירוי ישראל לוויתורים נוספים. עוד למדתי מהכתבה, איזה תפקיד מילאו בוועידה שלמה בן עמי ואמנון שחק, שכל העת טפטפו לברק את הצורך לוותר עוד, להתפשר עוד. ולעומתם – דן מרידור ואליקים רובינשטיין לחצו עליו לעמוד איתן ולא לוותר. ברק פעל על פי עצתם של בן עמי ושחק, ונגד עמדת מרידור ורובינשטיין.

אך כל המחלוקת הפנימית הזאת ואימוץ עמדה זו או העמדה ההפוכה, לא העלו ולא הורידו כהוא זה, מבחינת הסיכוי להגיע להסכם. זאת, כיוון שאי אפשר לסיים סכסוך עם מי שהסכסוך הוא ישותו, כיוון שהוא רואה בעצם קיומנו עוול נורא.

הנה, כך התנהל המו"מ לשלום (!) עם הפלשתינאים:

"בין 18:00 ל-20:00 התקיימה פגישה נוספת בעניין הפליטים שגולשת להתנגשות חזיתית של שני נראטיבים, התנגשות מייאשת: 'שעת' תיאר בהתרגשות את ההיסטוריה של הסכסוך בעיני הפלסטינים: היהודים עשו מעשה שאין לעשותו (not done) בעידן המודרני. הם באו לארץ במספרים גדולים – במאות אלפים – בעיקר בשנות ה-30 וה-40, בלי לקבל את רשותם של תושבי הארץ הפלסטינים, שהארץ שייכת להם. הבריטים עזרו בכך ליהודים. איש לא שאל לדעתם של התושבים. היהודים קיימו מדיניות מכוונת של טרנספר של הפלסטינים החוצה.... ובמלחמת 48' גירשנו במכוון מאות-אלפי פלסטינים. השיחה 'התחממה'. הזכירו את דיר יאסין ואת הגירוש מרמלה ולוד וטענו למעשי טבח. אנחנו היהודים, צריכים להכיר באחריותנו. לאורך דבריו בלטה ההשוואה המתמדת, גם אם לא באורח בוטה, לשואה... הם דרשו שנכיר באחריותנו לנכבה. התפתח דיון היסטורי, מוסרי ואטימולוגי על משמעות המונח 'נכבה' ועל ההשוואה המשתמעת – אף פעם לא מפורשת, עם השואה. לדברי שעת' וחבריו, בלי שיבה, קודם כל מלבנון ואחר כך, תוך מגבלות, ממקומות אחרים, אין על מה לדבר. זכות השיבה היא העיקר. הצעותינו אינן עונות אפילו על מקצת דרישותיהם המינימאליות וכו'".

ובמקום אחר: "רובינשטיין ושעת' מספרים בדיחות כדי להפיג את המתח, אך התוכן המעיק והפער העמוק מעיבים על האווירה: 'נביל דיבר על מאות-אלפי פליטים שישובו לישראל והוסיף, דרך אגב, מאות-אלפים יכול להיות מ-200 אלף ועד מיליונים רבים".

כמו במשלחת הישראלית, גם במשלחת הפלשתינאית, היו חברים מתונים יותר שניסו לדחוף לוויתורים ולעומתם חברים קיצונים, שחישקו את ערפאת. החבר המתון היה מחמד דחלאן, שהשבוע פשטו כוחות הביטחון הפלשתינאים על ביתו והוא נאלץ לברוח לירדן. החברים המתונים היו אבו עלא ו... אבו מאזן. כן, אבו מאזן היה חישוק של ערפאת. במו"מ עם אולמרט, כעבור 8 שנים, הוא לא היה זקוק, כנראה, לחישוקים.

****

חיים באר, אהרון מגד, סמי מיכאל, שולמית לפיד, משה שמיר, עמוס עוז, מאיר שלו, נעמי פרנקל, יהושע קנז, חנוך ברטוב, דן צלקה, דוד גרוסמן, נתן שחם, א.ב. יהושע, ס.יזהר, יורם קניוק, אידה צורית, בנימין תמוז, עמוס קינן, אמנון דנקנר – הנה, רשימה חלקית של סופרים עבריים הרבה יותר טובים מיעקב שבתאי. ועוד לא הזכרתי את ביאליק, ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר.

כשאני קובע קביעה כזאת, היה עליי להדגיש – לטעמי. נכון, לטעמי. הבעיה היא שגדולתו של שבתאי והצגתו כ"הסופר הישראלי הגדול מכולם", כפי שהוא מוגדר בעמוד השער של "סופשבוע" של "מעריב", ובכתבת ענק של מנחם בן, אינה מוגדרת כלל כעניין של טעם. היא נחשבת לאקסיומה. ובכן, האקסיומה הזאת אינה לטעמי.

ואם כבר יצאתי מהארון, אעיז ואומר ששבתאי היה פזמונאי מצוין, שכתב כמה מן הפזמונים היפים ביותר בזמר העברי, אך הוא היה סופר בינוני. כן, כן, לטעמי, כמובן. ויש לי הרגשה שלא רק לטעמי. שכאשר אני אומר שהמלך עירום, אני פה לרבים שחשים כך, אבל לך תתווכח עם מיתוס, בעיקר של מי שמותו המוקדם, בטרם סיים את "סוף דבר", העצים את המיתוס אודות הסופר הדגול שנפל על משמרתו בעת מילוי תפקידו הספרותי.

מנחם בן, בכתבתו, תוקע כמה סיכות בבלון המיתוס, אך עדין מסרב להודות בגלוי, במה שמסתתר בין השיטין – שגם הוא מערער על האקסיומה.

כשוחר תרבות המעורה בספרות עברית, לא יכולתי שלא לקרוא את ספריו המיתולוגיים של שבתאי "זכרון דברים" ו"סוף דבר". מה אני זוכר מהם, שנים לאחר הקריאה? שהסיבה העיקרית לכך שסיימתי את קריאתם, היא שהכרחתי את עצמי לסיים את קריאתם. אני זוכר צבע אפור, האפרוריות האורבנית שליוותה אותי בקריאתם. ובעיקר, את סלידתי ממה שנחשב לפאר הגאוניות והיצירתיות של שבתאי – המשפטים האינסופיים, לעתים משפטים של עשרות רבות של עמודים, ללא נקודה. הקריאה הזאת אינה טבעית, אינה זורמת, אינה מוסיקאלית ובעיקר – היא מתישה. כאשר הגעתי, סוף סוף, לנקודה, כבר לא נותר חמצן בריאותיי. אבל מהסיפורים עצמם, מן העלילה, מן הדמויות, אני זוכר מעט מאוד.

מנחם בן מתייחס לתופעת משפטי האינסוף, וכך הוא כותב עליה: "... חלק גדול מעוצמתו של הרומן מונח באופן שבו הוא אוחז בנפשנו וסוחט אותה בגלל האורך האינסופי של משפטיו. כלומר, האורך הוא המסר. הפסקה האחת היא המסר ...  כשהאפקט המוזיקלי שנוצר הוא אפקט של קינה ארוכה, יללה ארוכה על הזמן, המסתתרת מאחורי כל מה שמסופר ונזכר ב'זכרון דברים'".

מכתבתו של בן, למדתי שאינני היחיד שקראתי ואיני זוכר כמעט דבר. "הקריאה ב'זכרון דברים' היא אכן מקסימה הרבה פעמים. אבל רגע, האם באמת חשוב לזכור מי זה בדיוק הדוד לזאר, למשל? זה לא ההוא שמת בסופו של דבר בבית השימוש? לא, זה היה בש. ומי מת אחרי שביקש מהבן שלו לסדר לו זיון עם בת 18? זה ארווין (האבא של צזאר, לא?). אז מה אם אנחנו מתבלבלים לפעמים בין דמות לדמות והרי הסופר עצמו בכוונה סיבך הכל כדי שלא נמצא את ידינו ואת רגלינו. מה זה חשוב מי בדיוק מת ואיך: חשוב שהזמן צוחק על כולנו. וחשוב שיש ברומן הזה אינספור קטעים מעניינים. בכלל, עיקר כישרונו של שבתאי הוא ביכולת לעניין את הקורא שלו. ואפשר להדגים מכאן ומכאן. מכל עמוד".

אז אני מודה ומתוודה. מקסימה? לא אותי. יכולת לעניין את הקורא? לא אותי.

****

מאמר ספרותי מעניין ומומלץ, הוא מאמרה של נגה אלבלך במוסף הספרותי של "הארץ": "לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לכך כתונת", על הציירת צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן. קראו ותיהנו.

****

גם השבוע את מרבית הכותרות תפסה המחאה החברתית. הכתבות המעניינות והמעשירות ביותר היו במוספשבת של "מעריב", שלאחרונה הוא המוסף הפוליטי המעניין ביותר בין עיתוני סופ"ש.

נדב איל כתב מאמר חשוב ביותר: "אז מה אנחנו רוצים?", שהעביר בעיניי באופן אותנטי ובהיר את נהמת הלב של רבבות המוחים, ל"ניו-דיל", ברית ישראלית בין המדינה לאזרחיה, שתחזיר את מדינת הרווחה שנופצה בעשרים השנים האחרונות. בלשון מתונה, חפה מהתלהמות, הוא מתאר את כישלונו של נתניהו ביכולת להתחבר לציבור ומכאן את הכישלון הצפוי של התמודדותו עם המשבר, אם לא ישכיל לחולל שינוי בדרך בה הוא מאמין ובה הלך עד כה. נדב מציג רשימה מעשית מאוד של צעדים נדרשים. וכך הוא סיים את מאמרו: "ויותר מכל הצעדים האלה, הברית הישראלית צריכה להכיל את מה שנעלם מהפוליטיקה שלנו. את הערכים. המצרך הנדרש הוא ערכים. רק עם שובם של הערכים, תוכל ישראל לממש את הדרישה השקטה, הסמויה מן העין, זו שרוטטת בכל המחאות. היא אומרת: התחדשות. התחדשות". מילים כדורבנות.

כתבה נוספת עוסקת בשר משה כחלון, כתבתו של שלום ירושלמי "זעקת כחלון". כחלון נהנה מפופולאריות רבה, בעיקר בזכות הרפורמה החשובה והצודקת שהנהיג בשוק הסלולר. ירושלמי, בכתבה מפרגנת מאוד, מנבא שכחלון הוא מועמד טבעי למשרד האוצר ואף מסמן אותו כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. כחלון מביע תמיכה במחאה ובמטרותיה, ומציג עמדות חברתיות ראויות ונכונות. אני בהחלט רוצה לראות את כחלון בלב העשיה המנהיגותית בישראל. אולם בהצגה הלעומתית שלו מול שטייניץ נעשה עוול לשטייניץ. יש לזכור, שאת המהפכה החברתית החשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרים השנים האחרונות, יזם וביצע בנחישות רבה שטייניץ – הרפורמה במשק הגז. בזכות הרפורמה, מאות מיליארדים עשויים להיכנס לקופת המדינה,  ואם ינוהלו בתבונה, יש בהם כדי לפתור לדורות את כל בעיות החינוך, הרווחה והבריאות בישראל ולממן חלק ניכר מצרכי הביטחון של ישראל; רווחי אוצרות הטבע של הארץ, השייכים לכולנו, אך כמעט נגרפו כולם לכיסו של אדם אחד. אני שותף לחלק מן הביקורת על דרכו של שטייניץ, אבל את הרפורמה הזאת אין לקחת ממנו. יש לזכור ששטייניץ אחראי לרפורמה נוספת – העלאת שכר המינימום ל-4,000 ₪.

מידע מטריד הופיע בכתבותיהם של בן דרור ימיני, אראל סגל וקלמן ליפסקינד, אודות זהותם הפוליטית של כמה ממובילי המאבק, כשייכים לשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני. בתור מי שתומך בהתלהבות במאבק ובמסריו, אני מוטרד מאוד, כיוון שהדבר מעיד על ניגוד אינטרסים מובהק בין המוני המפגינים לבין לפחות חלק ממוביליהם. המפגינים, ברובם המכריע, הם מלח הארץ, פטריוטים ישראלים, ציונים אמיתיים, השדרה המרכזית של הכלכלה הישראלית, של השירות במילואים וכו'. מאבקם הוא מאבק ציוני על דמותה של מדינת ישראל כמדינה של צדק ושל רווחה, על תיקון החברה הישראלית. אם את המאבק מובילים אנטי ציונים, הרי שמטרתם הפוכה, לפגוע במדינת ישראל. אם את המאבק מובילים אנשי ה"שמאל" הרדיקאלי האנטי ציוני, הרי שאין סיכוי שינסו להגיע לפתרון, כיוון שהמחאה לא נועדה בעיניהם לפתרון בעיות, אלא ליצירת אנרכיה. לכן, מן הראוי שהמפגינים יבעטו את הטרמפיסטים האלה ויצמיחו תחתיה הנהגה אותנטית ראויה.