הבלוג של אורי הייטנר

המחאה החברתית, שכבר מזמן חרגה ממאבק למען דיור בר השגה בלבד, היא הצלחה גדולה, נכון לעכשיו. בתוך שבועיים השתנתה שפת הציבוריות הישראלית מן הקצה אל הקצה. בתוך שבועיים, מה שנחשב כגישת מיעוט הזוי שתקוע אי שם בשנות ה-70, היה לקונסנזוס. בתוך שבועיים, מושגים כמו מדינת רווחה וצדק חברתי יצאו מתוך הנפטלין והיו להמנון החברתי של המדינה. בתוך שבועיים, התקשורת שהובילה במשך עשרות שנים קו ניאו ליברלי מובהק בתחומי חברה וכלכלה, הייתה לשופר המחאה (על אף תמיכתי במאבק, נדמה לי שהתקשורת מגזימה באובדן האבחנה בין סיקור לדעה, שהיא א"ב של תקשורת דמוקרטית הוגנת). וגם המערכת הפוליטית מאמצת את השפה החדשה. גם לממשלה ולראש הממשלה אין מנוס מהחלפת דיסקט – אם לא מתוך תובנה ושכנוע בצדקת המאבק, לפחות מתוך תובנה שללא מהפך כזה, מהפך שלטוני הוא בלתי נמנע. 

הבה נהיה כנים עם עצמנו. העם רוצה צדק חברתי? נכון, בהחלט. אבל אל נתאר מציאות מדומה, של עם שרצה צדק חברתי וממשלה שפעלה בניגוד לרצונו. האמת היא שלפני שלוש שנים, חמש שנים, עשר שנים, עשרים שנה, העם לא רצה צדק חברתי. העם התנער מרעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה. העם רצה אמריקה כאן ועכשיו ואימץ את ערכיה. האמת היא שהתקשורת הובילה את הקו הזה באופן ברור וחד משמעי, וניתן לספור על אצבעות שתי הידיים את הבודדים שעמדו בפרץ והציגו אלטרנטיבה. היא עשתה זאת בתכניות האקטואליה ובשטיפת מוח הציבור בתכניות הריאליטי, שהרי מהי "הישרדות" אם לא שטיפת מוח של דרוויניזם חברתי חזירי? עד לאחרונה המערכת הפוליטית כולה הייתה שותפה, במינונים שונים, לקו הזה, שאותו הובילו ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. נכון, נתניהו הוא היחיד שהציג השקפת עולם מובנית ושלמה ברוח זו, אך כל הממשלות, כל ראשי הממשלות וכל שרי האוצר תמכו בה והגשימו אותה.

בשנים האחרונות, אולי מאז משבר הקפיטליזם ב-2008, אולי מתוך נפילת אסימונים של הכרה בעוולות השיטה, החלו זרמי עומק של חשבון נפש בחברה הישראלית. והיו גורמים בחברה הישראלית, דוגמת תנועות הבוגרים של תנועות הנוער כחולות החולצה, שהיו בשטח ובדוגמה אישית הציבו אלטרנטיבה, הגשימו אותה וחינכו אליה. שיח ההתחדשות היהודית והמכינות הקדם צבאיות נטה יותר ויותר לחשיבה חברתית ולשפה של צדק וסולידריות. החיבור של תובנות אלו עם טכנולוגיות התקשורת העממית, האינטראקטיבית, הפייסבוקית, יצרו מסה קריטית שאפשרה את התופעה המדהימה הזאת, של ציבור היוצא מאדישותו ונאבק למען צדק חברתי. 

כדי שלא נגיע למצב שבו המחאה הצליחה אך החולה מת, רצוי להיזהר מאופוריה. על מובילי המאבק להיות ערים לסכנות שעלולות להפיל את המאבק ולהכשילו. אני רואה שלוש סכנות אפשריות: דעיכת המאבק, אובדן שליטה ו"פוליטיזציה".

דעיכת המאבק נראית בלתי אפשרית לנוכח התנופה האדירה, שהגיעה לשיאה במוצאי שבת האחרונה בהפגנה המקבילה בכל רחבי הארץ. מי היה מאמין ששבוע אחרי שרבבות הפגינו בכיכר, שוב יצא מספר רב עוד יותר של אנשים להפגין? מי היה מאמין, שאחרי כשבועיים וחצי, קומץ האוהלים לא התקפל אלא הולך וגדל ומתרחב? אך הדבר עלול להגיע לנקודת שיא וממנה תחילת התמסמסות ודעיכה. אם זה יקרה ללא תוצאות מרשימות, יהיה קשה מאוד לעורר גל כזה מחדש, וזו עלולה להיות החמצה היסטורית, בכיה לדורות.

כדי למנוע זאת, על ראשי המאבק להבין שמדינת רווחה וצדק חברתי הן המעטפת האידיאולוגית החזונית של המאבק, אך אין הן מטרה ברורה, בת השגה, שיכולה להביא להישגים ממשיים. על ראשי המאבק לנסח דרישות בנות השגה, להגדיר לוח זמנים ריאלי למימושן, לקבוע לעצמם קווים אדומים אליהם ניתן לסגת במו"מ, אך עליהם אי אפשר להתפשר. על ראשי המאבק להתחיל להיערך למאבק ממושך, המחייב אורך רוח וסבלנות, שיש בו מעלות ומורדות, וגם הפסקות ועצירות. רק בקולנוע "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר". במציאות זה לא עובד.

אובדן שליטה עלול להיווצר ממצב שבו קבוצות רדיקאליות לא תאפשרנה להנהגת המאבק לנהל מו"מ, לקחת אחריות, להתפשר, לנסות להגיע להישגים ריאליים ותחבל בסיכוי הזה באמצעות דמגוגיה פופוליסטית והובלת צעדים קיצוניים ומאבק אלים, מתוך רצון לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לאנרכיה. יש להיזהר מהגורמים הללו, להתנער מהם ולהרחיק אותם.

לא בכדי כתבתי את המילה "פוליטיזציה" במרכאות. הרי המאבק הזה הוא מאבק פוליטי, במובן הראוי והיפה של המושג. זהו מאבק ציבורי על דמותה של המדינה, על עתידה, על מדיניותה, על חלוקת משאביה – והרי זו הפוליטיקה במיטבה. הסכנה מפניה אני מתריע היא שעל המאבק הפוליטי הזה, ישתלטו גורמים שמייצגים אג'נדה פוליטית אחרת. בעשורים האחרונים, סוגיות החברה והכלכלה נותקו מהפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלי נעה על ציר הוויכוח המדיני ביטחוני בסוגיות הגבולות וההתנחלויות. על הציר הזה צוירה מפת השמאל והימין בישראל. אנשי ימין חברתי מובהקים נחשבו ל"שמאלנים" בשל תמיכתם בנסיגה ולהיפך. ומלבד זאת, בעשרים השנים האחרונות המערכת הפוליטית התייצבה מאחורי הקו הניאו-ליברלי כמעט ללא סייג, והתייחסה אליו כאל מדע, או אולי מדויק יותר לומר – כאל דת.

הצלחת המחאה החברתית הנוכחית נובעת מכך שהיא נותנת ביטוי להמיית הלב של רובו המכריע של העם – ללא הבדל השקפה בסוגיה המדינית. במובן האמיתי של המושג שמאל, זהו מאבק מובהק של שמאל. אולם אם הוא ייראה כמאבק של השמאל במובן המקובל בשיח הפוליטי הישראלי, הוא יאבד תמיכה ועוצמה. כאשר בסקרים 80-90% מהציבור תומכים במאבק, ברור שחלק גדול מהם הם מצביעי ימין. אם התמיכה הרחבה הזאת תאבד, המאבק יכשל.

טיפ קטן וחשוב לראשי המאבק - הייתי בין ראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90, אחד המאבקים הציבוריים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה. לאורך כל תקופת המאבק, הקפדנו להזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. ממוקדי מטרה, עשינו רק מה שבאמת שירת את המטרה, והצלחנו.

מטרת המאבק החברתי צריכה להיות השגת היעדים החברתיים ולא הפלת הממשלה. יש להיזהר מחיבוק הדוב של האופוזיציה. אופוזיציה, כל אופוזיציה, מעצם טבעה, מעוניינת להפיל את השלטון. אין אופוזיציה שלא תנצל התקוממות עממית כזאת ותנסה לתרגמו למטרותיה הפוליטיות. אילו ציפי לבני הייתה היום ראש הממשלה, ביבי נתניהו היה צועד עם הרופאים והליכוד היה תופס טרמפ על המאבק, בדיוק כפי שעושה קדימה. שום מיקרוסקופ לא יזהה הבדל בין התפיסה הכלכלית חברתית של הליכוד ושל קדימה, ואם יחול שינוי בתפיסה – יהיה זה אך ורק בזכות המאבק, והוא עשוי להיות בשתי המפלגות באותה מידה. אגב, יש לזכור שהממשלה הנוכחית הובילה כמה מהלכים חברתיים חשובים ביותר, כמו רפורמת ששינסקי במשק הגז וקביעת שכר מינימום של 4,000 ₪. ראוי לזכור את ההישג החברתי כלכלי הגדול של ירידת האבטלה בישראל לשיא חסר תקדים. מן הראוי להיזהר משפיכת התינוק עם המים.

כבר היה לנו מנהיג שעלה לשלטון על כתפי הזקנה, אבל שכח אותה במסדרון כראש ממשלה, כיוון שהאג'נדה שלו הייתה אחרת לגמרי. כבר היה לנו מנהיג פועלים שרץ לבחירות בשם חזון חברתי, אך לא יכול להתאפק כשהציעו לו את העוצמה והיוקרה של תפקיד שר הביטחון. לכן, המטרה של המאבק צריכה להיות השפעה על הממשלה המכהנת, כל עוד היא מכהנת, ועליה להימשך גם מול הממשלה הבאה, כל ממשלה שתבחר, עד שהמטרות יושגו.

המאבק חייב להתנער מאנשי השמאל הרדיקאלי התופסים עליו טרמפ. אין ספק, שרוב מניינם ובניינם של מאות אלפי השותפים למאבק, הם ציונים פטריוטים נאמנים, הנאבקים למען חוסנה של מדינת ישראל ותיקון החברה הישראלית. אם יש בתוך ההנהגה גורמים אנרכיסטיים, גורמים רדיקאליים אנטי ציונים, קיים ניגוד אינטרסים מובהק בינם לבין מי שהם כביכול מייצגים. מן הראוי לבעוט אותם החוצה, גם אם הם היו בין מחוללי המאבק. כאשר אני קורא שונא ישראל פנאטי כמו יצחק לאור, מגייס את המאבק לניגוח הציונות ומדינת ישראל, ואת גדעון לוי מנסה לספח את המאבק לחד"ש, ברור לי שהנאבקים טרם עשו את הדרוש כדי לבדל עצמם מן הטרמפיסטים הללו, ועליהם לעשות זאת לאלתר.

כדי שהמאבק החשוב הזה יצליח, עליו להצמיח מנהיגות נחושה אך אחראית, שתוכל לשאת ולתת עם הממשלה על פתרונות אמת ולהנהיג מאבק אחראי, שיוכל לחולל שינוי אמיתי בחברה הישראלית.

* BSH