הבלוג של אורי הייטנר

            א. אכזבה

בתשעה באב בא לידי ביטוי יותר מבכל מועד אחר בלוח השנה העברי, השסע והניכור בין חילונים ודתיים. בעוד חלק מן העם אבל ומתענה, בעבור חלק אחר מדובר ביום חולין שאין לו כל השפעה על סדר היום; לכל היותר תחושת "כפיה דתית" בשל סגירת בתי התענוגות. הניכור של שבט אחד בעם ליום כה משמעותי בתרבות היהודית ובעבור שבט אחר בעם, מבטא בעיה חברתית ולאומית כבדה.

בשנים האחרונות, מתחולל שינוי במקומו של ט' באב בתרבות הישראלית. בזכות פועלם של בתי המדרש הפלורליסטיים והחילוניים, וכחלק מתהליכי ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, יותר ויותר חילונים הופכים יום זה למרכיב משמעותי בעולמם התרבותי, ומקדישים אותו בעיקר לחשבון נפש חברתי ולאומי. בט' באב אנו מתאבלים על חורבן בית ראשון ובית שני, חורבנות שהם תוצאה של מצב מוסרי וחברתי ירוד. חשבון הנפש נוגע לבית השלישי – האם המצב החברתי והמוסרי היום מסכן את קיום המדינה? מה הדרך לתיקון עולם ולבניית החברה על אדני צדק?

בתפקידי הקודם, כמנהל רשת המתנ"סים בגולן, התחלתי לפני עשר שנים לקיים מפגשי חילונים ודתיים בגולן בתשעה באב, בהשתתפות קהל רב. השנה, בתפקידי הנוכחי כמנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, יזמתי מפגשי שיח בקריית שמונה ובקיבוץ ברעם.

ההתכנסות בקריית שמונה נועדה להתקיים בכיכר צה"ל. משהחלה מחאה האוהלים בכיכר, שילבנו אותה באירוע, ומשהיא הועתקה לצומת המצודות, העתקנו את האירוע לאתר החדש. בין השותפים שנועדו לקחת חלק באירוע, הייתה "קהילה צעירה" בקריית שמונה. לאכזבתי הרבה, משהעתקנו את מיקומו לאתר האוהלים, החליטה הקהילה לפרוש, כולל מי שאמור היה לקרוא את מגילת איכה. הסיבה לכך – האירוע הוא פוליטי ואיננו רוצים ליטול בו חלק.

אכזבתי אינה כעס של מארגן אירוע על מי ש"הבריזו" לו. ההיפך הוא הנכון, במקרה זה אני שיניתי את התנאים, ואיני יכול לטעון כלפי מי שביטל את השתתפותו עקב כך. אכזבתי נובעת מצער, כאזרח מדינת ישראל.

המאבק למען צדק חברתי ומדינת רווחה, טומן בחובו סיכוי ותקווה לתיקונה של החברה הישראלית, לא רק במימד הסוציואקונומי, אלא גם במובן של אחדות ישראל. מזה קרוב ליובל, המחלוקת סביב סוגיית גבולות הארץ וההתנחלויות, השתלטה על הציבוריות הישראלית ויצרה שסע עמוק, על סף קרע. נושא מרכזי נוסף הוא סוגיות הדת והמדינה, שיצרו שסע החופף, בחלקו, את השסע סביב הסוגיה המדינית. והנה, נוצרה שעת רצון – אפשרות לאיחוד שורות וחיבור בין הניצים סביב מטרה משותפת אחת, המאחדת את בני הפלוגתא בנושאים האחרים. חשיבות עצם החיבור הזה לעתיד החברה הישראלית, אדירה. הציונות הדתית מעולם לא דגלה בקפיטליזם הדורסני. להיפך, היא דגלה תמיד בתפיסת רווחה וצדק, והייתה בין נושאי הרעיון הזה במערכת הפוליטית, כביטוי לערכי היהדות. במקום לראות את ההזדמנות הגדולה – אם לא ליזום את המהלך, לפחות להצטרף אליו מרגע שהחל, מרבית הציונות הדתית העדיפה להיבדל ולהסתגר. למה? מתוך בדלנות גרידא. לא בשל תוכן המאבק, אלא בשל השותפים למאבק. לא נאים השכנים בעיניהם. למה?! למה לא לנצל את שעת הרצון להסרת מחיצות, שיש בה גם הזדמנות להתנחל בלבבות? מה זאת האנינות הפיינשמקרית הזאת, המחפשת את התירוץ להפנות את הגב למאבק העממי הרחב, בתירוץ - שחלק ממוביליו אינם לרוחי?

שמאל קיצוני?! האם 300 אלף מפגינים שיצאו לחוצות הם השמאל הקיצוני? אנרכיסטים?! האם 90% תמיכה במאבק על פי כל הסקרים הם תמיכה באנרכיה? הרי מה שעלול ליצור תחושה כזאת, זו דווקא השמעת הטענה חסרת השחר הזאת וההשתמטות מן השותפות במאבק.

האירוע בתשעה באב לא היה הפגנה, אלא שיח והידברות על הערבות ההדדית בחברה הישראלית. כל כך התאכזבתי מהגילוי הזה של שנאת חינם.

            ב. תקווה ואמונה

את הפרק "אכזבה" כתבתי אחרי שהבנתי שהחלטת "קהילה צעירה" היא סופית. את הפרק "תקווה ואמונה" אני כותב בתום האירוע של ליל תשעה באב במאהל המחאה.

קרוב למחצית ממאתיים המשתתפים, היו דתיים – בני נוער מסניף "בני עקיבא", צעירים רבים ומבוגרים אחדים; בגדלים שונים של כיפות.

היה זה אירוע מרומם נפש, של אחדות אמיתית בין דתיים, מסורתיים וחילונים, בין תושבי קריית שמונה והקיבוצים – כולם יחד קיימו שיח מעמיק ומרתק על צדק חברתי, על ערבות הדדית, על סולידריות לאומית.

היה זה לילה מרגש של שיח יהודי, ציוני, ערכי ממדרגה ראשונה, שמילא אותי בתקווה ואמונה למחר מתוקן וטוב יותר.

* "חדשות קריית שמונה"