הבלוג של אורי הייטנר

הוויכוח הציבורי השטחי והמקוטב, מתייחס לשורת החוקים השנויים במחלוקת שנדונו לאחרונה כאל מקשה אחת. האמת היא, שכל חוק עומד בפני עצמו; חלק מן החוקים חיוביים וחלקם שליליים, חלקם מועילים וחלקם מזיקים, חלקם נחוצים וחלקם מיותרים. המשותף לכולם – הם נובעים מבלבול בחברה הישראלית, בדבר מהותה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, ובמיוחד בדבר המשמעות החוקתית של היותה כזאת.

63 שנים אחרי הקמתה, טרם חוקקה מדינת ישראל חוקה. הגיעה השעה שתהיה לנו חוקה כזאת, שתגדיר את מהות המדינה. חרף העדרה של חוקה, מהותה היהודית והציונית של המדינה הייתה מובנת מאליה, עד שנות התשעים, ולא היה עליה כל איום. בשנים האחרונות, עם התעוררות מגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות, בעיקר באקדמיה ובתקשורת הישראלית; הטלת הספק בייעודה היהודי של המדינה ומצג השקר של סתירה, כביכול, בין מדינת לאום לבין מדינה דמוקרטית (סתירה שאינה מופנית כלפי אף מדינת לאום דמוקרטית בעולם, זולת מדינת העם היהודי) - הצורך בחוקה כזאת גדול מאי פעם.

מסמך היסוד שראוי להיות התשתית הרעיונית של החוקה, הוא ההצהרה על הקמת מדינת ישראל, הידועה בכינויה "מגילת העצמאות". לב ההצהרה הוא המשפט: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הפסקאות המקדימות משפט זה, מציגות את הלגיטימציה של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – המעניקה לעם היהודי את הזכות הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרזה המדינה; הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, הזיקה היהודית לא"י בשנות הגולה, המעשה הציוני והשואה. הזכות הטבעית, היא זכותו של כל עם להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתו. הזכות ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על הארץ. הפסקאות שאחרי משפט ההכרזה, מתארות את דמותה של המדינה, כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית (אף שהמילה דמוקרטיה נעדרת ממנה), המחויבת לקיבוץ גלויות, לערכי הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, לשוויון זכויות לכל ללא הבדל דת גזע ומין, ולפיתוח הארץ לטובת כל תושביה.

בהעדר חוקה, חוקקה הכנסת חוקי יסוד המהווים נדבך לחוקה עתידית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הם הנדבך הדמוקרטי של החוקה. אולם חוקתה של מדינה יהודית ודמוקרטית חייבת לצעוד על שתי רגלים – הגדרת מהותה כמדינת הלאום היהודי, והגדרת מהותה הדמוקרטית. כל עוד לא חוקק חוק יסוד, המגדיר את מהותה הציונית והיהודית של המדינה, החוקה הבלתי כתובה היא חוקה נכה וחסרה. הוספת הנדבך הציוני לחוקה, באמצעות חוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומעניק משמעות סמלית ומעשית להיותה כזאת, משלימה את המהלך של חקיקת חוקי יסוד. על כך יש להוסיף עוד את חוק יסוד זכויות חברתיות, כדי להשלים את חוקתה של מדינת ישראל.

והנה, משהציע ח"כ אבי דיכטר ("קדימה") את הצעת חוק היסוד הזאת, מקהלה אוטומטית התנפלה עליו באלימות מילולית אופיינית, בניסיון להלך אימים על הציבור מפני חוק יסוד "גזעני", "אנטי דמוקרטי" ושאר פניני הלשון השחוקים עד לזרא. במקום דיון אמיתי על תכני הצעת החוק – ניסיון נואל ליצור לה דה-לגיטימציה, שהיא בעצם דה-לגיטימציה להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

ההתנפלות על הצעת החוק התמקדה בסעיף הקובע שהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית. הצעה זו הוצגה מיד כ"הדרת השפה הערבית", שהיא "הדרת הערבים", שהיא "גזענות" בלה בלה בלה.

מה בעצם טוען הסעיף? שהסמלים במדינת הלאום של העם היהודי, הם סמלים יהודיים; הדגל, ההמנון, סמל המדינה, השפה. שפתה הלאומית של מדינת העם היהודית, היא העברית. כל כך טבעי, כל כך נכון, כל כך מובן מאליו. ובעצם... ההתנפלות מוכיחה שאין זה מובן מאליו, ומכאן שהחוק נחוץ עד מאוד.

וכיצד "מדירה" הצעת החוק את השפה הערבית? בהגדרה ההוגנת כל כך: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". כך ראוי במדינת הלאום של העם היהודי, שהיא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת כל אזרחיה בשוויון הזכויות לפרט. היא מדינת הלאום בסמליה, במהותה הקולקטיבית, בזיקתה להיסטוריה היהודית ולעם היהודי באשר הוא ובמחויבותה לשלומו של כל יהודי בעולם.

העובדה שח"כ מ"קדימה" יזם את הצעת החוק, ורבים מחברי סיעה זו חתומים עליו, חשובה ומעודדת מאוד. לאחרונה, שיח הקצוות של השוליים הרדיקאליים הולך ומשתלט על הציבוריות הישראלית, כשהגורמים המתונים בשני צדי המפה הפוליטית נסחפים אחרי הזנב המכשכש בכלב. מן הראוי, שהרוב הציוני והדמוקרטי השפוי, יחזיר לעצמו את הובלת החברה. גם "קדימה" נסחפה, בעיקר בחודשים האחרונים, אחרי סדר היום הזה, ונגררה אחרי השוליים של השמאל הרדיקאלי. והנה, העובדה שמהנהגתה של "קדימה" יוצאת הצעת החוק הזה, היא אות כבוד למפלגה זו ובשורה חשובה לפוליטיקה הישראלית.

* "ישראל היום"