הבלוג של אורי הייטנר

לפני כשלוש שנים, כשאהוד אולמרט ניסה למסור את הגולן לרודן הסורי באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן, נערכנו בוועד יישובי הגולן למאבק חדש (שלמרבה השמחה לא היה בו צורך, לנוכח כישלון המהלך). האמירה המרכזית בדיוני ההיערכות שלנו, הייתה שעלינו להימנע מהיערכות למלחמה שעברה, ושאין דין שלהי העשור הראשון של המאה ה-21 כדין ראשית שנות התשעים של המאה שעברה, ומה שהיה טוב אז, אינו בהכרח טוב היום.

תובנה אחת אודות השינוי באופי המאבק, הייתה המקום המרכזי של טכנולוגיות האינטרנט החדישות ובראשן הרשתות החברתיות – הפייסבוק, הטוויטר וכו', שכה סייעו זמן קצר קודם לכן לאובמה לנצח בבחירות בארה"ב. ואכן, אנו נוכחים היום, הן בנעשה במדינות ערב ובוודאי במחאה החברתית בישראל, עד כמה מקומה של הטכנולוגיה הזאת מרכזי בהנעת מהלכים בימינו, ועד כמה אי אפשר להצליח בלעדיה.

התובנה השניה הייתה, שתם עידן ההפגנות. בניגוד לשנות ה-90 לא נוכל להוציא היום את ההמונים לרחובות. עידן ההפגנות חלף מן העולם. המקסימום שהאנשים עושים הוא ללחוץ like בפייסבוק. וכאן, כפי שאנו נוכחים, טעינו בגדול. המונים ישנים באוהלים בכל רחבי הארץ כבר חודש. הפגנות ענק אדירות שבוע אחר שבוע. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות. וליבת הציבור המפגין היא בדיוק מי שהיו בעינינו סמל האדישות והאסקפיזם; אנשי החלום היאפי, נוסח הסדרה "בורגנים", שהדבר האחרון המעניין אותם הוא ענייני הציבור.

והנה, אותם אנשים קמו מרבצם מול הטלוויזיה וצג המחשב ומובילים מאבק חברתי חסר תקדים, מאבק למען צדק חברתי, חידוש ערכי הסולידריות החברתית ותחייתה של מדינת הרווחה. פתאום, פרץ של אכפתיות, של מסירות, של נכונות למאבק על פניה של החברה הישראלית, מאבק על עתיד המדינה.

"העם דורש" קוראים מי שנטינו לראות בהם כמי שמתנערים מן המושג "עם", מתוך בוז לכל קולקטיב ובחירה בדת האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיסטי. אין ספק, שנוצרה מהפכה תודעתית של ממש בחברה הישראלית בתוך חודש. זרמים שרחשו בשנים האחרונות מתחת לפני השטח התפרצו, והציבור הישראלי מזדהה ומצטרף. פתאום האינדיבידואלים הללו היו לציבור, היו לעם.

היטיב שלמה ארצי בבחירת השיר הראשון ששר בהפגנת ההמונים בת"א – "שיר בבוקר בבוקר", הנפתח במילים "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". אמיר גלבוע כתב את השיר בימיה הראשונים של המדינה. גלבוע, ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה וחזר מזועזע מהמפגש עם ניצולי השואה, ראה לנגד עיניו איך חלום שנראה בלתי אפשרי מתגשם לנגד עיניו, תקומה של עם. "ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת".

מי שפקד את האוהלים והינו שותף במאבק, אינו יכול שלא לחוש את האנרגיות האדירות של אנשים שקמו בבוקר ומרגישים שהם עם ומתחילים ללכת.

****

אני קשור למאהל המחאה בקריית שמונה, אותו מובילים הסטודנטים במכללת תל-חי, בה אני עובד. מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל, מלווה את המאהל בפעילות של תוכן יהודי. מידי ליל שבת אנו עורכים קבלת שבת קהילתית במאהל. בליל תשעה באב, ערכנו במאהל מפגש של שיח, הידברות ולמידה, שהחל בשעות הערב המוקדמות ונמשך אל תוך הלילה. מאות אנשים, מרביתם צעירים, נטלו חלק בהתכנסות הזאת – קהל מעורב של חילונים, דתיים (בכל קוטר אפשרי של הכיפה) ומסורתיים, סטודנטים מן המכללה, תושבי קריית שמונה וחברי קיבוצים מן הסביבה. רוב המשתתפים היו צעירים, אך היו גם מבוגרים ובני נוער (רובם חברי סניף "בני עקיבא" בק"ש). הסתובבתי בין קבוצות הדיון, ישבתי איתם ולא יכולתי שלא להתפעל מעומקו של הדיון, סביב נושא הערב: "ישראל ערבים זה בזה"; שיחות על צדק חברתי, על מה שבין צדק לצדקה, על שנאת חינם ואהבת חינם, על מה שהוביל לחורבן הבית הראשון והבית השני ומה הלקח שעלינו להפיק כדי להבטיח את קיומו של הבית השלישי. בעבור חלק ניכר מן המתדיינים, הייתה זו הפעם הראשונה בחייהם שהם מציינים את תשעה באב. יתכן שרוב המשתתפים שמעו לראשונה בחייהם את מגילת איכה, שהערב נפתח בקריאתה. כמה מן המשתתפים, שוכני האוהלים, הכריזו שהם צמים השנה בתשעה באב, לראשונה בחייהם. כה מגוחכת בעיניי האמירה אודות המחאה המובלת בידי "אנרכיסטים" ו"שמאל רדיקאלי". יש גם כאלה, אך מי שנוכח במאהלים, יודע עד כמה הם חסרי השפעה. כמו בקריית שמונה, כך גם בכל המאהלים נערכות קבלות שבת, נערכו אירועי שיח, חשיבה וחשבון נפש לאומי וחברתי בתשעה באב. גם מהבחינה הזאת - פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם; העם, עליו נאמר "מה טובו אוהליך יעקב".

****

גישתי למאבק החברתי קצת אמביוולנטית. מצד אחד, אני תומך במאבק הזה בכל לבי. אני הטפתי, גם בטור זה, למדינת רווחה ולצדק חברתי גם כאשר אמירה זו הייתה נגד הזרם, לעומתית לרוח התקופה. אני מאושר לראות איך לפתע הכמיהה הזאת, הייתה לכמיהת רוב העם, ואיך העמדה השולית הזאת הייתה למיינסטרים הישראלי.

מה שמפריע לי במאבק, כפי שהוא מצטייר עד כה, הוא שיח הזכויות הדומיננטי בו. שיח הזכויות, שהוא לב לבו של השיח הליברלי, מתמקד בדרישה לקבל זכויות. אותן זכויות – זכויות האדם והאזרח, הזכויות החברתיות, חשובות מאוד ואני מזדהה עם הדרישה לממש אותן. אולם אין להסתפק בדרישה הזאת.

השיח היהודי הוא שיח של חובות. הוא דן בחובתו של הכלל כלפי הפרט, אך גם בחובתו של הפרט כלפי החברה, כלפי הזולת, כלפי משפחתו וכלפי עצמו. צדק חברתי אינו מתבטא רק בזכויות, אלא גם בחובות – במה שנתבע מכל אחד ואחד מאיתנו, במה שכל אחד מאיתנו תובע מעצמו.

"העם דורש צדק חברתי" – אך תמונה על פיה העם דרש צדק חברתי והממשלות לא נענו לו היא שקרית. רוח אהבת הממון וסולם הערכים שבראשו ערך הדולאר, לא היה מונופול של הממשלות, אלא הוא היה השיח הדומיננטי בחברה כולה, הוא היה לב התרבות הישראלית ובעיקר – לב התקשורת הישראלית. היום, כשהתקשורת נותנת רוח גבית למאבק החברתי, אין לשכוח שהיא נשאה את בשורת האמריקנזיציה של החברה הישראלית, היא הוליכה את החלום היאפי, היא ניהלה את השיח הכלכלי שהתנבא בסגנון אחד כמעט ללא פתחון פה לכל גישה שסתרה את "האמת הכלכלית המדעית". באמצעות תכניות ריאליטי כמו "הישרדות" ו"האח הגדול" התקשורת שטפה לנו את המוח עם הרעיון שהעולם הוא ג'ונגל, ותפקיד כל אחד מאיתנו ללחום את מלחמת הישרדותו, באמצעות דריכה על זולתו. אך לא רק התקשורת אשמה – מי שקובע את הרייטינג הוא ציבור הצופים, שראו בהמוניהם את התכניות הללו.

ולכן התיקון אינו יכול להיות רק ברמת המדינה והממשלה. הוא חייב להקיף את כל מעגלי החיים – החברה האזרחית, העסקים, הקהילה, המשפחה והפרט. מי שתולה את הקולר רק בממשלה, ומצפה שהממשלה בלבד היא שתפתור את הבעיה, לא יוביל למהפכה אמיתית. נכון, על המדינה מוטלת אחריות להבטיח את זכותם של אזרחיה לדיור בר השגה. אך מי שמפקיע את שכר הדירה ללא התחשבות, כיוון שאין הוא רואה מולו את האדם השוכר, אלא אך ורק את הרווח, אינו הממשלה אלא אנשים פרטיים, וגם קיבוצים המשכירים דירות לסטודנטים במחיר מופקע. נכון, על המדינה לחוקק חוקים כדי למנוע את תופעת העבדות של ימינו – עובדי הקבלן וחברות כוח האדם. אולם את העוול הגדול עושים הקבלנים והחברות הללו שאינם רואים את העובד ממטר, אלא רק את הרווח שלהם, למענו הם מנצלים את העובד. ואשמים מי שמעדיפים לעבוד עם הקבלנים הללו, תוך עצימת עיניים לעוול, כדי לחסוך בהוצאות. ואשם הציבור ששתק. טוב שהציבור קם ומפסיק לשתוק, אבל כל עוד הוא מסתפק בביקורת על המדינה ובדרישה ממנה, לא יהיה שינוי אמיתי.

במעגלי השיח בתשעה באב במאהל בקריית שמונה, שמעתי שוב ושוב את האמירה שאנו רוצים צדק ולא צדקה. איני מקבל זאת. אני רוצה צדק וצדקה – אין סתירה בין השניים. כן, עלינו להיאבק למען צדק חברתי, הן ברמת המדינה, שעליה לחזור ולהיות מדינת רווחה, והן ברמת הקהילה, שאותה יש לבסס על אדני צדק וסולידריות. אך את הסולידריות האמיתית אין הממשלה יוצרת, אלא אנו, האזרחים. הצדקה היא התביעה מאיתנו, מכל פרט ופרט בחברה, לתרום, להתנדב, לתת משלו, לעשות למען הזולת. הדרישה לצדק במקום צדקה, היא הסתפקות בדרך הקלה של דרישה מן הממשלה. כמובן שאין לקבל את הגישה של צדקה ללא צדק – הגישה התאצ'ריסטית, על פיה אל למדינה לפעול לצדק חברתי, אך יש לעודד את נדיבות הפילנתרופיה, שתסייע לעניים. דרושה דרך שלישית, המחברת בין השנים – צדק וצדקה.

****

פתאום קמים אנשים אדישים מרבצם בבוקר ומרגישים שהם עם, ומתחילים להיאבק למען צדק, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית. פתאום אנו רואים את הדמוקרטיה במיטבה; דמוקרטיה של אזרחים אמיתיים, שאינם מסתפקים בהטלת פתק לקלפי (באחוזי הצבעה הולכים ופוחתים), אלא משתתפים בפועל בעיצוב המרחב הציבורי שבו הם חיים. זה נהדר!

אך רק השלמת המהלך, באמצעות תמורה תודעתית ושינוי ערכי ומוסרי, לא רק ברמה הממשלתית, אלא בכל מעגלי החברה, תבשר מהפכה חברתית של ממש – המהפכה הציונית השניה.

* "שישי בגולן"