הבלוג של אורי הייטנר

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין אוכלוסיות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי מפגש כזה במאהל המחאה בקריית שמונה, בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. בעיצומו של צום תשעה באב, קיבלתי מייל הסתה ובליל של שקרים כלפי המתנחלים "הפרזיטים" (!) האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב.

עיתוני השבת שימשו במה לטענות הללו. אף שהן הכעיסו אותי, הן היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם. וכך מאיר שלו ("ידיעות אחרונות"), בן כספית ("מעריב"), יוסי שריד ("הארץ"), סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"), מיה בנגל ("מעריב") ואחרים התגייסו להצלת הפרויקט שלהם. אני מאמין שהם יכשלו. הרי הציבור המשתתף במחאה אינו טיפש. הוא מבין, למשל, שעלות עקירת ההתנחלויות גבוהה אלף מונים יותר מהמספרים המוגזמים שפקידי האוצר הדביקו לדרישותיהם, ושהברירה היא או מדינת רווחה או עקירת ההתנחלויות. הם בחרו במדינת רווחה.

כדי להמחיש את מפגני השנאה נגד המתנחלים, לא אצטט מהמאמרים הללו, אלא מסיפור אחר, בעמודו הראשון (!) של "הארץ". קבוצת צעירים גילתה מעיין חדש ויצרה בריכת מים. מסתבר שמדובר בצינור שהתפוצץ. דבר כזה יכול לקרות בגליל, בכרמל או בראש העין. אך אויה, זה קרה סמוך לבית אל. או אז, בעמוד הראשון (!) של "הארץ", מתחת לכתבה על פשעי המלחמה בסוריה, הטבח באלפים ואונס הנשים בידי החיילים, כתבה באותו סדר גודל תחת הכותרת: "אצל המתנחלים, גם פיצוץ צינור הופך למעיין".  אצל "המתנחלים", בה"א הידיעה; כתבה שכולה שנאה ובוז.

מול מפגני שנאת החינם הללו, התגלמות אהבת ישראל הייתה בראיון מרתק עם הרב בני לאו ב"סופשבוע" של "מעריב", בעקבות נאומו בהפגנת רבע המיליון ברח' קפלן בת"א. דבריו בראיון הם מופת של ציונות ויהדות חברתית, אהבת אדם ואהבת ישראל.

והנה, קלמן ליבסקינד, עיתונאי שאני מעריך מאוד, אך שהציב עצמו בשבועות האחרונים בעמדה לעומתית קיצונית נגד המחאה – לא בהצגת עמדת נגד עקרונית, שהייתה עשויה להיות תרומה חשובה לדיון הציבורי, אלא בניסיון לקעקע את המחאה ולהלעיג אותה, תקף בחריפות את הרב לאו. טענתו המרכזית הייתה, שהרב לאו מחבק את המפגינים אבל הוא יצא נגד המפגינים בתקופת ההתנתקות. ומסקנתו – הרב לאו פועל כדי לזכות באהדת התקשורת. מה חבל שליבסקינד בורח מהתמודדות עם דבריו הנכוחים של הרב בני לאו, ומעדיף לתקוף אותו אישית.

המעניין, הוא שהרב בני לאו סיפר בראיון, שעיסוקו בנושא הצדק החברתי – הוא עומד בראש בית המדרש לצדק חברתי בבית "מורשה" – הוא תוצאה של ההתנתקות ונולד בנווה דקלים. הוא סיפר על מפגש של רבני הציונות הדתית, בגוש קטיף, עם בכירים בתקשורת, בה הם תקפו את הניכור של תושבי ת"א ושל התקשורת לעוול ולמצוקה של עקורי גוש קטיף. אחד העיתונאים שאל אותו – ואיפה אתם הייתם במאבק נגד הלנת השכר ברשויות המקומיות? והרי הלנת שכר היא חטא חמור נגד מצוות התורה. הרב לאו הבין שאי אפשר לדרוש סולידריות מהאחר, ושהתביעה לסולידריות צריכה להיות מופנית קודם כל פנימה. הוא קם ועשה מעשה.

מראשית המחאה, אני כואב על הנתק של הציבור הדתי לאומי ממנה, אף שאט אט מתחולל שינוי בנושא. קראתי הסברים רבים, שנראו לי יותר כתירוצים. דווקא הרב בני לאו, מי שהצטרף למאבק בכל לבו, הסביר את התופעה באופן שגרם לי להבין אותה, גם אם לא להסכים איתה, כפי שבני לאו עצמו מבין ואינו מסכים. "הסיבה העמוקה, האמיתית, שמובילה את ההתנגדות למחאה היא עלבון ההתנתקות. עמוק עמוק בתוך התודעה של הציונות הדתית, יש הרגשה שעוד לא גמרנו להיות ברוגז עם החברה הישראלית על ששכחו אותנו. על שאיש לא יצא מביתו בתל אביב כדי לחבק, לבכות, בוודאי לא לעצור את הגירוש. הייתה אפילו איזו שמחה לאיד אצל השמאל בשדרות רוטשילד. הימין הדתי נשאר בבית כי הוא אומר לעצמו, ואיפה אתם הייתם כשנזקקנו לכם?"  אני מקווה שהחברה הדתית לאומית תאמץ את דבריו של הרב לאו: "יש משהו בלעומתיות הזו שעוד לא נגמלנו ממנו. ואני כל כך מקווה שניגמל ממנו, כי הוא לא לטובתנו. מי שלא  יגיע לכיכר, יפסיד את חוויית התיקון". כל כך נכון.

בחזרה לליבסקינד. בשבועות הקודמים הוא נטפל למספר המפגינים בניסיון לגמד את מספרם ולבקר את התקשורת המנפחת אותם. אולם במוצאי שבת שעברה, חדשות הערוץ השני הפעילו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לספירת הציבור. עם העובדות קשה להתווכח. הפעם ליבסקינד לא חזר למספרים, אלא תקף בנקודות אחרות. ובחלקן דווקא הסכמתי איתו. כך בציפיה מטלאנטים תקשורתיים כיונת לוי ותרבותיים כשלמה ארצי, לגלות דוגמה אישית בצמצום עלויות השכר החזיריות (לוי) או העלות החזירית של הופעותיהם (ארצי), ולא יתבעו רק מהמדינה. השניה – הגינוי ללינץ' המכוער שנעשה למרגול ולענת וקסמן, על דברי ביקורת שאמרו על המחאה. אכן, הייתה זו מתקפה מכוערת, שלא הוסיפה כבוד למאבק, שבדרך כלל מאופיין כדמוקרטי ומכובד.

מי מנהיג את המחאה? "דה מרקר", מוסף העסקים של "הארץ", הכתיר את יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי כמנהיג הבלתי מוכתר של המחאה (כתבתם של רותם שטרקמן וליאור דטל). שמולי מצטייר ככזה גם בכתבה של יוסי ורטר במוסף הפוליטי של "הארץ" וגם בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". אני מקווה שזה נכון, כיוון ששמולי מתגלה לאורך המאבק כצעיר האחראי. אני מתרשם מאוד מראיונותיו בתקשורת, כמנהיג קונסטרוקטיבי ואחראי, כדובר רהוט וכאדם המבין מה הוא רוצה.

קשה לי לומר את הדברים הללו על דפני ליף. אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה. היא זאת שהפיצה בפייסבוק את כוונתה להקים אוהל מחאה ברוטשילד, והמעשה שלה הניע עם שלם ויצר מהפך תודעתי חסר תקדים בתוך חודש ימים. בתור שכזאת, מקומה בהיסטוריה של מדינת ישראל מובטח; היא הסמל של המאבק והיא ראויה לכל הקרדיט על כך.

אולם היא ממש אינה מצטיירת כמנהיגה, ודומה שהמאבק, כפי שהתפתח, גדול עליה בכמה מידות. היא הועלתה לראיון בשידור חי בערוץ השני בעת הפגנת ההמונים בת"א במוצ"ש שעברה. המסר שלה לאומה היה משהו כמו צעקת: "וואווווווווו". וכשנשאלה שאלות קונקרטיות יותר, זה היה ממש מביך, את המראיינים, את הצופים, ספק אם גם אותה.

ההצהרה השחצנית על הנכונות לפגוש את נתניהו רק במופע זובור לעין המצלמות, כמעט והרגה את המאבק. מי שעמד מנגד והכריח את ההנהגה לחזור בה ולאמץ גישה אחראית, היה שמולי. אני מקווה שכתבות סוף השבוע המפרגנות לו, לא יפגעו בו. ו… אני מקווה שידו אינה בתזמורן.

* בן-דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מגנה את הצביעות של ארגוני זכויות האדם במערב, על שתיקתם לנוכח הטבח ההמוני בסוריה. הוא מגדיר זאת כגזענות, המתייחסת לערבים כאל נחותים, וככאלה אין לדרוש מהם מה שראוי לדרוש מאנשים "כמונו" – נאורים ומערביים. הוא מציג את הצביעות של חד"ש, שחלק מראשיה מזדהים עם שכננו, הדיקטטור רוצח ההמונים.

שעה שערביי ישראל הפגינו נגד צה"ל שיצא להגן על אזרחי ישראל במבצע "עופרת יצוקה", התייחסתי למחאתם בהבנה רבה. ראיתי בה הזדהות עם בני עמם, וכאדם לאומי איני יכול שלא להבין הזדהות כזאת. אין לי ספק שהזדהות לאומית קודמת להזדהות אזרחית עם המדינה. אבל כאשר הם שותקים לנוכח טבח המוני בבני עמם, אני מבין שמדובר בצביעות. שמה שהניע אותם לא היה סולידריות עם בני עמם, אלא שנאת מדינת ישראל.

* המלצת השף – ראיון עם יאיר צבן, בן ה-81, לשעבר מנהיג מפ"ם ושר הקליטה, אינטלקטואל אמיתי, הדוגל בהשקפות חברתיות נאורות שאני מזדהה איתן. הכתבה מעניינת מאוד ועוסקת גם בעברו. חבל, שאין בו יושרה מספקת כדי להתנער מהכתם בעברו – התקופה הקומוניסטית הסטליניסטית האנטי ציונית שלו. יחד עם מורו ורבו משה סנה הוא חזר בתשובה אל חיק הציונות, אך את תקופתו האפלה הוא עדיין מציג כתקופה שבה נאבק למען עניינים צודקים. יתכן שהוא באמת נאבק למען דברים צודקים, אך כעבד נרצע של מעצמה שדיכאה את האדם ורצחה מיליונים מבני עמה.

בשנות ה-80 תמכתי במפ"ם בראשותו בבחירות להסתדרות הכללית, ואני מעריך אותו מאוד. בריאיון, הוא הציג את עיקרי השקפת עולמו. בין השאר אמר: "בשבילי ציונות סוציאליסטית אינה ביטוי ארכאי. אני אומר: בואו נרחיב את מושג הדמוקרטיה שתהיה לא רק פרלמנטרית אלא שתהיה דמוקרטיה פוליטית, דמוקרטיה קהילתית, דמוקרטיה במערכת החינוך ודמוקרטיה במערכת הבריאות. דמוקרטיזציה של מערכות החיים שלנו, מדינה לעם היהודי שתתבסס על חזון חברתי, נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות". וכשאמר את המשפט הזה – וואהו וואהו. הוא הקפיץ את המראיינת, דליה קרפל. "מדינתו של העם היהודי? איך זה הולך ביחד עם דמוקרטיה?" אז נכון שמיותר לציין באיזה עיתון נערך הראיון?

* במשך שנים, אהבתי מאוד לקרוא שלושה טורים ב"מעריב" של ערב שבת. בראש ובראשונה את "שישי" של אדם ברוך זצ"ל, את טור פרשת השבוע של הפילוסוף הדגול פרופ' שלום רוזנברג ואת "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל.

אדם ברוך, לדאבוני הרב, הלך לעולמו. "הזירה הלשונית" הצטמצמה לזירונת של מושגי השבוע. לפני שבועות אחדים, הפסיק רוזנברג לכתוב את טור פרשת השבוע. החליף אותו המשורר מרון ח' איזקסון. איזקסון הוא משורר מצוין, אך טור פרשת השבוע שלו חסר השראה ומקוריות ומשעמם. במשך שנה היה לו טור פרשת השבוע ב"הארץ". גם שם לא מצאתי בו עניין, וכך גם ב"מעריב". לשמחתי, לאחרונה חזרה הזירה הלשונית למעמדה הקודם, כטור של עמוד שלם, ואני נהנה מאוד לקרוא אותו. גילוי נאות – השבוע פרסם רוביק חומר ששלחתי לו, סיסמאות ממאהל המחאה בקצרין.

* למה בסקירות העיתונים אני מסקר רק את "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"? ומה עם "ישראל היום" ו"מקור ראשון"?

הסיבה היא זאת - לפני שנים אחדות הופרט הדואר, והפרטה כידוע משפרת את השירות ללקוח. אבל ה"התייעלות" הפסיקה את עבודת הדואר הנע, המוביל את הדואר ליישובים הכפריים בפריפריה, בערבי שבתות וחגים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגיעים ברכב שירות. שאר העיתונים – בדואר. אבל אין דואר. עם הנהלת "הארץ" הגעתי לפני שנים אחדות להסדר, של הנחה משמעותית במנוי, ואני קונה את העיתון של שבת ב"סטימצקי". שאר העיתונים מגיעים אליי ביום א'. אבל כיוון שאני עמוס לעייפה בעבודה, איני מספיק לקרוא אותם בימי חול.

רק על מוסף אחד בכל זאת איני מוותר – מוסף "שבת" של מקור ראשון; מוסף התרבות, הספרות, ההגות והיהדות של העיתון. לומר שזה המוסף הספרותי תרבותי הטוב ביותר בארץ? זה ממש לא חכמה, לנוכח הדלות והצחיחות בשאר העיתונים. המוסף הזה הוא פשוט מצוין, איכותי, מעמיק ומרתק.

* "חדשות בן עזר"