הבלוג של אורי הייטנר

בעיצומו של צום תשעה באב, נפלה בידי הזכות להיווכח בשידור חי – שנאת חינם מהי. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיע פשקוויל נאצה והסתה, בליל של שקרים נתעבים כלפי המתנחלים, האשמים בבעיות החברתיות של המדינה, עמוס מספרים מעוותים להוכחת טענת הכזב. וכדי שלא לפגר הרבה אחרי הנחותים בפמפלטים האנטישמיים, הזכורים לנו היטב מתקופות אפלות בהיסטוריה של עמנו, כונו המתנחלים בכתב השטנה – "פרזיטים".

ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון מונה למעלה מ-300,000 איש. אם להוסיף לכך את תושבי השכונות במזרח ירושלים, המספר יותר מכפול. מדובר באזרחים נאמנים, שומרי חוק (למעט שוליים מטורפים וקיצונים, שהם האויבים הגדולים ביותר של מפעל ההתיישבות ביש"ע), עובדים, יצרנים, משלמים מיסים, משרתים במילואים. מדובר באזרחים הנמצאים בעשירונים הגבוהים של התרומה והשירות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אין ספק, שתרומתם לכלכלת ישראל גדולה הרבה יותר מכל העלויות של הקמת היישובים.

יתר על כן, אלמלא חיו אותם אנשים ביהודה ושומרון, הם היו חיים במקום אחר, בעלות לא פחותה. הרי למגינת לבם של המסיתים, אלמלא ישבו המתנחלים מעבר לקו הירוק, הם לא היו מתאדים, אלא חיים בתוככי הקו הירוק. ואולי קשה להאמין, אך ממערב לקו הירוק אותם אנשים היו חיים בבתים, וילדיהם היו לומדים בבתי ספר, ובכל אותם שירותים מהם הם נהנים ביו"ש, הם היו נהנים גם בגוש דן, או סביר יותר להניח שבגליל ובנגב. הייתם מאמינים?

המאבק החברתי יצר שעת רצון חסרת תקדים לאחדות בין קבוצות אכפתיות בציבוריות הישראלית, החלוקות בנושאי גבולות הארץ ובנושאי דת ומדינה, אך חולקות קרבה רעיונית בסוגיות חברה וכלכלה, צדק ומוסר, סולידריות חברתית ומדינת רווחה. בליל תשעה באב הובלתי במאהל המחאה בקריית שמונה, מפגש מרתק בהשתתפות מאות חילונים, דתיים ומסורתיים. כשותף ותיק למפגשי חילונים ודתיים, הפעם זה היה משהו אחר. לא היה זה מפגש לקירוב לבבות, לא היה זה מפגש לגישור, לא היה זה מפגש להסרת מחיצות, לא היה זה מפגש לליבון המחלוקת. היה זה מפגש של ליבון הדרכים להפוך את החברה הישראלית למתוקנת יותר, לצודקת יותר, לסולידרית יותר, כשהשותפים לליבון הם בעלי עמדות שונות בשאלת גבולותיה העתידיים של המדינה, אך שותפים לדרך בעיצוב תוכנה. כבר שנים רבות לא חוויתי תחושת התרוממות רוח כפי שהייתה שם. כך היה במאהל בקריית שמונה, וכך היה בכל רחבי הארץ.

שעת הרצון הזאת היא לצנינים בעיניי מי שרצו לראות במחאה החברתית קרדום לחפור בו, להסתה והפגנת שנאה כלפי המתנחלים ולחרחור מדנים בין הציבור המוחה לבין הציבור הדתי לאומי בכלל, והציבור המתיישב ביהודה ושומרון בפרט. אותם אנשים, הרואים איך תוחלתם נכזבת, יצאו השבוע למתקפה מתוזמרת היטב, של שנאת חינם נגד המתנחלים. מתקפה זו באה לידי ביטוי בשפע מאמרים בעיתונים, בעיקר בעיתוני סוף השבוע, ושיאם בפשקוויל שהופץ באינטרנט ובמיילים, כיוון שיתכן שאפילו "הארץ" לא היה יורד כל כך נמוך ומפרסם אותו.

קראתי את המאמרים בעיתונים, ואף שהם הכעיסו אותי, קיבלתי אותם בברכה, כיוון שהם היו בעיניי עדות לכישלונם של מי שניסו לתפוס טרמפ על המצוקה החברתית, וזה לא כל כך הלך להם.

אני יכול להבין את הקשר שעושים מתנגדי ההתנחלות עם הכלכלה. מי שמתנגד עקרונית להתנחלויות, יראה בכל אגורה המושקעת בהן בזבוז, כיוון שבעיניו היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. אבל כיוון שאותה אגורה הייתה מוצאת על התיישבות במקום אחר, הצגתה כגורם למצוקות החברתיות והכלכליות היא שקר ודמגוגיה. האם המתנגדים העקרוניים להתנחלות יתמכו בה, אם יתברר שמחר תתגלה בפאתי אריאל באר נפט שתהפוך את ישראל למעצמת נפט עולמית? ההתנגדות שלהם היא אידיאולוגית וראוי שישמיעו את הסיבות האמיתיות להתנגדות. אך הניסיון לרכוב על מצוקה חברתית וכלכלית, ולהשתמש בה כדי להסית נגד ציבור ישראלים גדול ונאמן, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל", היא מעשה נבלה.

אם ננטרל את ההשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות השונות, ונבחן את מפעל ההתנחלויות ביו"ש רק בחינה כלכלית טהורה, האם ניתן לראות בו בזבוז?

מבחינה כלכלית, מדובר בהשקעה ציבורית, שהייתה חייבת להיעשות במקום זה או אחר. מה שעלול להפוך אותה לבזבוז, הוא עקירתה. במקרה כזה, הכסף שהושקע בשטחים הללו ירד לטמיון. ולכן, מבחינה כלכלית, רק נסיגה ועקירת היישובים תאמת בדיעבד את הטענות הכלכליות נגד מפעל ההתנחלות. כלומר, מי שמציע לסגת מן השטחים, מציע להפוך השקעת עתק, לבזבוז עתק. מי שמציע זאת, סבור שהדבר נכון מבחינת השקפתו הפוליטית. אבל ברור שמבחינה כלכלית, זאת איוולת וטעות איומה.

אך יותר משהפיכת השקעה להוצאת סרק היא בזבוז, עלות יישובם מחדש של למעלה מ-300,000 איש (לא כולל תושבי השכונות המזרחיות של ירושלים), ועלות ההיערכות מחדש של צה"ל, הן אסטרונומיות.

בפשקוויל ההסתה, הופיעו מספרים שקריים שנועדו להציג את ההתנחלויות כמוצצי לשדה הכלכלי של המדינה. בין המספרים היה מספר אחד מעניין: "מימון תוכנית ההינתקות – 240,000,000 שקל". הרי את העלות הזאת ניתן היה לחסוך, אלמלא בוצעה התכנית הזאת, שמפיצי הפשקוויל לא רק תמכו בה, אלא רוצים לחזור עליה בהיקף גדול פי יותר משלושים. פקידי האוצר, שרצו להפחיד את הציבור מפני היענות לתביעות המחאה, הגזימו באופן פראי בנוקבם במספר 60 מיליארד ₪, לתיאור עלות התביעות. עלות נסיגה מיהודה ושומרון תהיה יותר מפי עשרה ממספר זה.

מי שמציע להוציא סכום כזה, ודאי שאינו מציע זאת משיקולים כלכליים. מן הראוי שיאמר אמת – אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם להיענות לדרישה כלשהי מדרישות המאבק החברתי. אי אפשר יהיה גם לבצע נסיגה כזאת, וגם לחזור להיות מדינת רווחה.

אין ספק שהברירה היא בין נסיגה ועקירת ההתנחלויות לבין מדינת רווחה. מן הראוי שהדברים יאמרו בגלוי, והציבור יבחר בין החלופות.

... ועוד לא אמרתי דבר, על האבסורד בדיבור גבוה על סולידריות חברתית, כשהוא מלווה בהצעה לגרש ולעקור מאות אלפי ישראלים מבתיהם, להחריב את עולמם ואת מפעל חייהם.

* BSH