הבלוג של אורי הייטנר

כשהקוצים היו קוצים / רונה קינן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.8.11

לפני שנתיים נפטר עמוס קינן – סופר, פובליציסט וסטיריקן, לוחם לח"י ומפעילי השמאל הישראלי והתנועה הכנענית. איש מבריק, אינדיבידואליסט ונון קונפורמיסט. בראשית שנות ה-50 הואשם בהטלת פצצה לעבר ביתו של שר התחבורה הדתי פנקס, לאחר שפרסם צו האוסר על תנועה בשבת. קינן זוכה מחמת הספק, אך בערוב ימיו הודה באוזני אשתו שאכן עשה את המעשה. לצערי, פרסום הדברים לא עורר את ההד הראוי, שהרי מדובר בפשע פוליטי חמור ביותר.

זמן קצר טרם מותו, כאשר שקע עמוק במחלת האלצהיימר, פרסמו אשתו נורית גֶרְץ ובתו רונה קינן יצירות ביוגרפיות אודותיו. גרץ פרסמה את ספרה המרתק "על דעת עצמו" ורונה קינן את הדיסק "שירים ליואל".

"שירים ליואל" זו יצירת מופת, אחד האלבומים האיכותיים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות. יואל הוא עמוס קינן. למה לא קראה לו בשמו? אולי היא רצתה להרחיק את עדותה, כדי לאפשר לעצמה יתר חופש אמנותי. אולי כיוון שהיצירה נוגעת גם במותו, בעוד הוא היה בחיים. בתנ"ך, בתרי עשר, הנביא יואל הוא שכנו של הנביא עמוס, ויתכן שזאת הסיבה לבחירה בשם זה.

האלבום "שירים ליואל" הוא יצירה שלמה, וקשה לבודד שיר מסוים מתוכה ולעסוק בו בפני עצמו. אולם מסגרת הפינה מחייבת זאת, ובחרתי בשיר היפה ביותר באלבום, בעיניי, "כשהקוצים היו קוצים". (* הערה: הקישור מוביל לשיר "הסולם (ב')" ומיד אחריו ל"כשהקוצים היו קוצים").

השיר מתאר אדם שכל חייו הבוגרים היה פגוע הלם קרב, כתוצאה מטראומות שחווה כלוחם במלחמת העצמאות. ככל שהזדקן ושקע במחלתו, כך חזר ביתר שאת לחיות את הטראומות של חייו. השיר עוסק בטראומות הללו.

הספר "על דעת עצמו" נפתח בסיפור הליכתו לאיבוד של קינן הזקן והחולה, והליכה לאיבוד היא המסגרת של השיר. בספר, מתואר איך קינן הלך לבית ילדותו. כאן מתוארת חזרתו התודעתית אל שדה הקרב.

כשנמצא, "הוא נראה קצת מבולבל, כששאל אם נגמרה המלחמה". בעבורו, המלחמה לא נגמרה ולא תגמר. היא לא תגמר, כיוון שאין הוא יכול להשתחרר מטראומת השתתפותו בטבח בדיר יאסין וירי על אישה, מהריגת אחות רחמניה ערביה באמבולנס עליו ירה ועל מקרה שבו ירה בערבי, ספק חמוש, מתוך ביטחון שמי שיירה ראשון יחיה, "זה או אני או הוא", אך המצב שבו "האויב מסתכל לך בעיניים" רדף אותו כל חייו.

ולמרות הטראומות, הוא רואה בתקופת המחתרת ובמלחמת השחרור את התקופה היפה של חייו, שבה היה נכון להקריב את חייו למען הקמת המדינה, ממנה התאכזב כל כך מיד עם הקמתה ולאורך כל חייו.

השיר נכתב בזקנתו, כאשר קרב למות. "עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה / בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה / האויב מסתכל לך בעיניים". ואז – "הוא לא כועס / הוא רק עייף / ישן את שנתו הארוכה / העתיקה". מי? האויב? או הוא? או אולי שניהם?

השיר מסתיים בשורות הראשונות של המנון הלח"י. "משורה משחרר רק המוות". וזה המסר המרכזי של השיר – עמוס קינן מעולם לא השתחרר מהמחתרת ומעולם לא השתחרר מתש"ח. עד המוות.

אתה לא מוצא / לא מוצא את הבית, שיכור / מאבק שריפה ואור / אתה מחפש / מחפש את הדלת שתיקח / אותך אל לוע התותח / אתה מתגעגע / אתה כל כך מתגעגע לשריקה / המתוקה של הפצצה // אז היו המלחמות יפות / הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות / האויב הסתכל לך בעיניים // אתה מועך סיגריה ומקשיב לסירנות / כבר שלושה ימים / הם מחפשים אותך בעיר / אבל רק אתה יודע / רק אתה יודע שאל האור / אתה כבר לא תחזור // אז היו המלחמות יפות / הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות / האויב הסתכל לך בעיניים / וכשנפל, נפל מהר / אבל את זה אתה כבר לא זוכר // המשטרה מבקשת את עזרת הציבור / הוא לבש חולצה כחולה וכובע קש / והוא נראה קצת מבולבל, מבולבל כששאל / אם נגמרה המלחמה / מדוע לא שומעים את השריקה / אתה יוצא מהסליק ורץ אל תוך האור / הם קוראים לך בשם / אבל אתה כבר לא נושם // עכשיו אתה נמצא בתחנה הכי יפה / בשדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה / האויב מסתכל לך בעיניים / הוא לא כועס / הוא רק עייף / ישן את שנתו הארוכה / העתיקה // חיילים אלמונים הננו בלי מדים / מסביבנו אימה וצלמוות / כולנו גוייסנו לכל החיים / משורה משחרר רק המוות.