הבלוג של אורי הייטנר

המאבק החברתי השוטף את המדינה, מאופיין במבט קדימה, אל אופק של עתיד טוב יותר – של חברה צודקת, שוויונית יותר, סולידרית יותר, מקוטבת פחות. אולם המאבק מבטא גם סנטימנט של געגוע לימים עברו, לציונות הישנה והטובה לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות; געגוע לתנועת העבודה הציונית ההיסטורית, המייצגת את הערכים האלה.

מאז כניסתה לפוליטיקה, ח"כ שלי יחימוביץ' היא המייצגת הראשית, נכון יותר לומר – הבלעדית, של הדרך הזאת. שעה שרוח ההפרטה והניאו ליברליזם הייתה המכנה המשותף הקונצנזואלי בפוליטיקה הישראלית, בתקשורת ובציבור, ביטאה שלי יחימוביץ' את האלטרנטיבה הערכית, הסוציאל דמוקרטית, הדוגלת במדינת הרווחה, ברוח תנועת העבודה הציונית.

בראיון למוסף "הארץ", חטאה שלי יחימוביץ' חטא נורא – היא הגדירה את עצמה כציונית וסוציאליסטית, והבהירה שאין לה כל כוונה לוותר על אף אחד משני מגדירי הזהות הללו, שחשיבותם בעיניה מכרעת. לא זו בלבד, היא אף העזה לגנות את הסרבנות, לצדד בשירת ההמנון, לדבר בזכות הסמלים הלאומיים, ואפילו ביטאה את הסנטימנט היהודי למערת המכפלה, רחמנא לצלן, וצידדה בביקור תלמידים שם. ציונות וסוציאליזם?! תהה המראיין. היתכן? תמה, כמי שאינו מכיר את תולדות הארץ הזאת, על אילו אדנים נבנתה, על אילו יסודות קמה.

חלפו יומיים, ובעמוד הדעות של "הארץ" מופיע מאמר שיטנה ונאצה, שאינו אלא ערימת גידופים וחרפות, של גדעון לוי, נגד שלי יחימוביץ'. דבריה של שלי אודות החיבור ההדוק בין סוציאל דמוקרטיה לציונות, עוררו את תסמונת הטורט הפוסט ציונית של גדעון לוי, שמיהר לשלוף מן הארסנל האנטי ציוני את התחמושת של שנאת תנועת העבודה. האיום מפני חזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה הציונית, עורר תגובות זעם מפיו של לוי: "העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול...".

שלי יחימוביץ' סומנה כאויבת הציבור מספר אחת. אויבת?! שמא נסחפתי? ובכן, רשות הדיבור לגדעון לוי: "עכשיו צריכים כל שוחרי הצדק החברתי להתנער מאויבת הצדק הזאת". ומה דינה של האויבת? "כל איש מוסר יהיה חייב מעתה להחרימך". ומה הסנקציה הפוליטית? "רק לא יחימוביץ', בפריימריס". שכן שלי יחימוביץ' דוגלת ב"השקפת עולם לאומנית וחשוכה", כיאה ל"כוכבת הלאומנים והמתנחלים".

יש לי הערכה רבה לשלי יחימוביץ', למאבקיה החברתיים והכלכליים למען מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית. יש לי הערכה לתפיסתה הציונית. אך איני מצדד בעמדותיה המדיניות. אני דוגל בדרכה המסורתית של מפלגת העבודה, כפי שביטא אותה יצחק רבין בנאומו האחרון ערב הירצחו –מחויבות מוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה", לגושי ההתיישבות בלי "חילופי שטחים". לצערי, שלי יחימוביץ' אינה שם. יחימוביץ' דוגלת בעמדות הנוכחיות המקובלות על מפלגת העבודה ו"קדימה", ובלשונה בראיון למוסף "הארץ": "מתווה קלינטון... שמירה על גושי התיישבות, חלוקה מסוימת של השכונות בירושלים וכמובן התנגדות לזכות השיבה". על כך יוצא קצפו של גדעון לוי.

אך עיקר זעמו, על כך שיחימוביץ' אינה מוכנה להצטרף למסע ההסתה והשנאה נגד המתנחלים. אין היא שותפה לשיטת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל". היא יודעת שהעמדות האידיאולוגיות בעד ונגד ההתנחלויות לגיטימיות, אך הטענה שהמצוקה בישראל נובעות, כביכול, מהשקעת הכסף בהתנחלויות, בשקר יסודה. והרי כל מי שטוען אחרת, יודע שאינו דובר אמת. אפילו גדעון לוי התקשה להתמודד עם אמירתה המובנת מאליה, שבית ספר שנבנה בהתנחלויות היה נבנה גם בתוך הקו הירוק, באותה עלות. לכן, לא נותר לו אלא לגנות אותה ש"הכל כסף אצלה, כמו אצל בנימין נתניהו ונוחי דנקנר". ועוד  יותר הכעיסה אותו אמירתה, שהיא נגד חרמות, אמירה מובנת מאליה לכל אדם הדוגל באמת ובתמים בסולידריות חברתית. שלי השיבה בחיוב, שומו שמים, כשנשאלה אם תשתה שמן זית שיוצר בהר ברכה. תגובת תסמונת הטורט של לוי לא איחרה לבוא, עם גידופים על "הקללה", על "אדמות עושק" ו"עצי גזל" ושאר נאצות.

וידוי אישי – הפעם האחרונה שבה בחרתי במפלגת העבודה, הייתה ב-1992, כשיצחק רבין עמד בראשה. כעת, לראשונה, אני שוקל ברצינות הצבעה למפלגה זו, אם שלי יחימוביץ' תעמוד בראשה. על פי הסקרים, יש עוד רבים מאוד כמוני, המתגעגעים לתנועת העבודה הציונית ושמחים על התקווה ששלי מייצגת. תחיית תנועת העבודה הציונית, היא הדבר המפחיד את גדעון לוי ושכמותו. ומכאן תאוותו לסיכול ממוקד של שלי יחימוביץ'.

* "ישראל היום"