הבלוג של אורי הייטנר

מרדף / ירון לונדון ונחום היימן (חוה אלברשטיין)

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.8.11

בפרשת "עֶקֶב" שקראנו שלשום, מופיעים הפסוקים הבאים, מתוך נאום הפרידה של משה מבני ישראל טרם מותו ולקראת כניסתם לא"י, בהם הוא מתאר להם את הארץ: "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".

בהשראת הפסוקים הללו, כתב ירון לונדון את שירו "מרדף". השיר נכתב בתקופת המרדפים בבקעת הירדן אחרי המחבלים שחצו את הירדן בדרכם לפיגועים בישראל, בעת מלחמת ההתשה, בשלהי שנות ה-60.  "ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל. / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל", כתב לונדון בדם לבו, את האמת של חיינו, שרק בימים האחרונים שוב נוכחנו בה, באירועים על גבול השלום עם מצרים ובגבול ההתנתקות בעזה.

לימים הביע לונדון הסתייגות חריפה מן השיר, הביע חרטה על כתיבתו וכינה את השיר "פשיסטי, פטישיסטי ומיליטריסטי, שיר של פולחן דם ואדמה".

אני רוצה להגן על השיר מפני יוצרו. כשנאזין לשיר המקסים הזה, בלחנו של נחצ'ה היימן ובביצועה של חוה אלברשטיין, ניווכח שמדובר בשיר שכולו ערגה לשלום, תקווה לשלום ואף אמונה בשלום: "אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות, / כן, הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה / לצעוד בעקבי התקוות".

אז מה עורר את חמתו של ירון לונדון בשירו? כנראה שביטויים כמו "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף", "רגלינו לא תלאינה", כבר אינם מתאימים לירון לונדון מודל שנות האלפיים.

"מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח של העייפות; העייפות הרוחנית של מי שתש כוחם מן המאבק על הארץ, מן המאבק על קיומנו. זהו שיר המשדר נחישות ועקשנות, שיר המבטא "צומוד" ציוני, ואלה זרים היום לירון לונדון ולמיליֶה החברתי תרבותי שלו.

אבל השיר הזה מבטא אמת ואמונה שאני מתחבר אליהם מאוד, ואני קשור מאוד לשיר. לפני חודשים אחדים, הובלתי לסיור בבקעת הירדן את חניכיי, חברי הקורס למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. על גבעה הסמוכה לסרטבה, קראתי באוזניהם את השיר. היה זה ביום הולדתי ה-48. ולפתע נזכרתי, שבדיוק 24 שנים קודם לכן, ביום הולדתי ה-24, קראתי את השיר באוזני חניכיי, חברי גרעין "טל" לקיבוץ אורטל, מעל פסגת הסרטבה. היה זה חודשים אחדים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כל כך הרבה עברנו מאז, אך מציאות חיינו לא השתנתה. המרדף לא תם, רק השבוע קיבלנו תזכורת לכך, ונראה שגם אינו עומד להסתיים בקרוב. אך רגלינו לא תלאינה לצעוד בעקבי התקוות.  

ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל. / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. / ארץ אשר מרדפים קורותיה, / אלפיים דפים ועוד דף, / עד שנשרף / עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / אך היא את אויביה תרדוף במרדף. / היא את אויביה תשיג, אך אויביה / הם לא ילכדוה בכף. / זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף. / היא יראה, / אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת / תמתין עד לתום המרדף. // תום המרדף מסתתר בנקיק / ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא כמו השמש / אשר ממזרח היא תבוא. / אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות, / כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה / לרדוף בעקבי התקוות.