הבלוג של אורי הייטנר

בעצרת הענק בכיכר רבין, ביום השבעה לרצח ראש הממשלה, שוחחתי עם העיתונאי נחום ברנע, לימים חתן פרס ישראל. לפתע ניגש אלינו אחד המפגינים, והחל לצעוק על ברנע ולגדף אותו. "אתה אחראי לרצח! אתה שותף לרצח! אתה סיפקת תחמושת לימין" וכן הלאה. מה היה חטאו של ברנע? זמן קצר לפני הרצח, הוא ביקר את רבין על הקשר שלו עם הטייקונים ועל מדיניותו המחזקת את העשירים. אי אפשר להאשים אותו בכך שהביקורת אינה לגיטימית. אבל בביקורתו שבר ברנע את הקוד "שקט, עושים שלום". או במילים אחרות, כאשר ראש הממשלה מוביל תהליך מדיני שנוי במחלוקת, יש לתת לו גיבוי מוחלט ולא לעסוק בזוטות כמו שאלות חברה וכלכלה, צדק חברתי ומדינת רווחה.

ההתנתקות יצרה חסינות לשרון, לא רק בכל הקשור לשחיתות, אלא גם במדיניותו הכלכלית האנטי חברתית, אותה הוביל יחד עם שר האוצר נתניהו. "אנחנו עוטפים אותו כמו אתרוג", התוודה בגילוי לב העיתונאי אמנון אברמוביץ'. ה"אנחנו" לא היו רק התקשורת, אלא רבים מתומכי ה"שמאל", שלמעשה נתנו גיבוי וחסינות למדיניות התאצ'ריסטית ביותר בתולדות המדינה, במצוות העיקרון של "שקט, עוקרים יישובים".

כשאותו שרון הקים את היישובים ביהודה ושומרון, הוא זכה לאותו סוג של אִיתרוּג, מצד הימין ואנשי יש"ע. לאורך עשרות שנים, הופרדו הכלכלה והחברה מהפוליטיקה. הפוליטיקה הוגדרה סביב נושאי החוץ והביטחון, ובמידה מסוימת גם סביב נושאי דת ומדינה. הכלכלה נחשבה מדע מדויק, וההבדלים בין המפלגות בנושאים הכלכליים חברתיים היו בעיקר בניואנסים. אנשי ימין כלכלי מובהקים הוגדרו "שמאלנים" על פי עמדותיהם המדיניות ולהיפך.

המאבק החברתי בחודש וחצי האחרונים, מבשר שינוי. הוא מחזיר את החברה והכלכלה לשיח הציבורי והפוליטי ומחייב את המערכת הפוליטית לתת דעתה על נושאים אלה. התמיכה ההמונית וחוצת הגבולות ברעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה, שדומה כי פסו מן העולם, מטלטלים את המערכת הפוליטית, עד שלא תוכל להִשתמט ממתן תשובות אמת לדרישת הציבור.

אני מודה, שיש לי חששות מהרפתקאות מדיניות של נתניהו, מתוך ניסיון לאתרג את עצמו, כמו כניעה לתכתיב של אימוץ קווי 67' כבסיס למו"מ עם הפלשתינאים. אני מאמין, שגם אם יעשה כן, לא יהיה בכך כדי לשים קץ למחאה.

****

בראשית שנות ה-60, טבע שר החקלאות משה דיין את המכתם המפורסם, על פיו המדינה אינה יכולה להניף בעת ובעונה אחת שני דגלים, את הדגל הביטחוני ואת הדגל החברתי. משמעות דבריו הייתה, שמאחר וישראל מצויה במלחמת קיום, ואין היא יכולה לשמוט מידה את הדגל הביטחוני, אין לה מנוס מזניחת הדגל החברתי.

הגישה הזאת מובילה את הפוליטיקה הישראלית כל השנים, כאשר הדגל המדיני והביטחוני מונף על ראש התורן באופן כמעט בלעדי. אכן, חובתה של ישראל להניף את הדגל הביטחוני, אך הנפת הדגל החברתי לצדו, תחזק את הביטחון. לכן, יש להניף את שני הדגלים בעת ובעונה אחת.

לפני כעשר שנים, הזהיר ד"ר צבי צמרת, היום יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, בכנס של קבוצת ירוחם – חוג רעיוני שעסק בסוגיות החברתיות בישראל שהוא עמד בראשו (ואני הייתי חבר בו), שבמצב שבו פועל ירוויח בשנה פחות ממה שהמנהל שלו מרוויח ביום, אל לנו להשלות את עצמנו שהבן של הפועל והבן של המנהל יוכלו לשבת יחד באותו טנק. היה זה ביטוי הממחיש את הקשר בין חברה לביטחון.

למה אסור לוותר על הדגל החברתי בשם הביטחון?

כיוון שביטחון אינו ערך, אלא כלי להבטחת הקיום. אולם אין די בקיום הפיסי, אלא יש להבטיח קיום בעל ערך. מהו קיום בעל ערך? חברה צודקת, החותרת להיות חברת מופת, על פי חזונם של הוגי הציונות ומייסדי המדינה.

המדינה חייבת להבטיח לאזרחיה ביטחון, אך היא חייבת באותה מידה להבטיח להם חינוך, בריאות, רווחה, השכלה ותרבות. אם לא תבטיח זאת, לא זו בלבד שתמעל בייעודה, היא תערער את החוסן החברתי, שהוא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של המדינה.

לכן, למשל, אני מצדד בקיצוץ תקציב הביטחון כדי להגדיל את תקציבי החינוך והרווחה. יש הרבה דרכים להגדלת התקציב בטרם נוגעים בביטחון, אם באמצעות רפורמה צודקת במיסוי ואם בהגדלה מדודה ואחראית של הגירעון. ובתוך תקציב הביטחון יש הרבה שומנים ובזבוז שניתן לחסוך בהם בגדול בלי פגיעה בביטחון. אך איני מתחמק מלקבוע, שישראל יכולה להרשות לעצמה פחות מטוס f-35 כדי להקצות את התקציב לחינוך ולבריאות. אני מאמין שהחלטה כזאת תחזק את הביטחון.

****

האירועים הביטחוניים בעקבות מתקפת הטרור מסיני ומתקפת הטילים מעזה עוררו את השאלה, האם נכון להמשיך את המאבק החברתי. תשובתי היא חד משמעית – בהחלט כן. מאחר והמאבק החברתי הוא לחיזוק החוסן החברתי של המדינה והחוסן החברתי הוא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי – המאבק הזה מחזק את הביטחון. המאבק הזה הוא התעוררות אדירה של דמוקרטיה השתתפותית, והדמוקרטיה צריכה לפעול גם תחת איום ביטחוני.

כמובן, שיש לנהל את המאבק בתבונה ורגישות. אני סבור שקיומן של הפגנות במוצ"ש האחרונה, שעה שמיליון אזרחים עמדו תחת מתקפת טילים וכשדם החללים עוד טרם יבש, ביטא אטימות חברתית ופגע בסולידריות ובלכידות, שהינם יסוד הצדק החברתי. באותו מוצ"ש השתתפתי במעגלי שיח במאהל המחאה בראש פינה, בהשתתפות עשרות אנשים מראש פינה, חצור הגלילית, צפת והקיבוצים והמושבים בסביבה. היה זה אירוע הרבה יותר חזק ומשמעותי מכל הפגנה.

דומני, שקיום ההפגנות נבע מחוסר ביטחון של הנהגת המאבק; מחשש שאם לא יפגינו מוצ"ש אחד הכל יקרוס. גישה זו שגויה ופוגעת במאבק. יש להיערך למאבק מרתוני, שיהיו בו עליות ומורדות. מאבק כזה דורש אורך רוח, ויש להבין שאי אפשר להישאר כל העת בכותרות. פרשה עסיסית כפרשת מרגול, אירועי חוץ כמו ההפיכה בלוב ובוודאי מתקפת טרור ואירועים ביטחוניים בישראל, עלולים להאפיל פה ושם על המאבק. יש להכיר בכך ולהבין זאת, ולבנות מאבק ארוך טווח, השונה בטבעו מהספרינט, שהתאים לראשיתו.  

* BSH