הבלוג של אורי הייטנר

ב-24.8.11 התפרסמה בעיתון "הארץ" עצומה פשיסטית, אנטי דמוקרטית, המסיתה בגלוי למרי אזרחי ולהפרת חוק, שחותמיה מצהירים שאם בית המשפט בישראל יטיל עליהם תשלום פיצויים הם יפרו את הוראת בית המשפט. על מה נרעשו החותמים עד כדי קיצוניות מטורפת כזאת? על "זכותם" להסית לחרם על למעלה מ-300,000 אזרחי ישראל. המשפט המרכזי בעצומה, בפונט ענק בצבע אדום: "אנו, החתומים מטה, קוראים פומבית להחרמת מוצרי ההתנחלויות".

חרם הוא מעשה אלים, סוג של שפיכות דמים. חרם על ציבור גדול של אזרחי ישראל, ממניעים פוליטיים, הוא מעשה אנטי דמוקרטי נבזי ושפל.

והנה, בין החתומים – יואל מרשק. ולא כאדם פרטי, אלא בתוארו המלא, כמרכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית.

יואל אינו אדם פרטי. ובתפקידו הוא אמור להיות אחראי על תחום ההתיישבות בתנועה הקיבוצית. יואל אמור ללחום נגד חרמות מהסוג הזה, בוודאי כאשר החרם מופנה גם נגד קיבוצי התנועה הקיבוצית בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. יואל מציג עצמו בכל הזדמנות כפטרון של ההתיישבות הקיבוצית באזורים אלה. והנה, הוא מסית להחרים את תוצרת הקיבוצים הללו.

בטרם כתבתי מאמר זה, שוחחתי עם יואל בטלפון. הוא תירץ את מעשיו בכך שלא ידע על מה הוא חותם. הוא חשב שזאת עצומה נגד חוק החרם, לו הוא מתנגד, אבל הוא מתנגד לחרמות, ואפילו הסביר את זה במשוט ששלח לרשימת התפוצה שלו.

"האם המארגנים גבו את חתימתך בגניבה, בתרמית?" שאלתי אותו. "האם הם שלחו לך נוסח אחר כדי שתחתום עליו, והתברר לך שחתימתך נגנבה לעצומה בנוסח אחר?" הקשיתי. הרי אילו כך היה, היה עליו להגיש מיד תלונה למשטרה, וחזקה עליו שלא היה מחמיץ ביקור מתוקשר, מלווה בסוללת צלמים, בתחנת המשטרה הקרובה, להגשת התלונה. הרי הוא רגיל להתחבא מאחורי נוכלים ושרלטנים, כמו בפרשת העמותה למען גלעד שליט. "הרי אתה יודע שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיקום עם פרעושים", הזכרתי לו.

לא. "אמרו לי בטלפון שזאת עצומה נגד החוק ולא סיפרו לי שזאת עצומה בעד החרם". גם אליי פונים לעתים מזומנות בבקשה לחתום על עצומות וגילויי דעת. מעולם לא חתמתי על נוסח שלא קראתי אותו ביסודיות, והייתי שלם עם הכתוב בו, או לפחות יכולתי לחיות עם הכתוב בו. אדם בעל ניסיון ציבורי כיואל מרשק, לא צריך ללמוד ממני את הא"ב הזה. אני לא קונה את הסיפור הזה.

יואל פשוט לא יכול להתאפק מלנצל את ההזדמנות ששמו יופיע בעיתון בין פרופסורים, אנשי רוח וחתני פרסים למיניהם. לכן הוא נתן את שמו. ואם אח"כ הוא יתנער מחתימתו, הוא יוכל שוב לראות את שמו בעיתון, וכך הוא יצא וכפל תאוותו בידו.

די, יואל, די! נמאסת! נמאסו תעלוליך! נמאסו תירוציך! די, הרפה מאיתנו, לך הביתה! דבשך היה עלינו לטורח, ונלאינו נשוא מעוקצך. הביתה!

(כן, אני יודע. יואל כבר יושב על הטלפון ומגייס את מכתבי התגובה ה"ספונטניים". גם הריטואל הזה כבר לא יעבוד).

* "שווים"