הבלוג של אורי הייטנר

במוצאי השבת האחרונה ביליתי בהפגנה בקצרין, במסגרת המאבק למען צדק חברתי ומדינת רווחה, תחת הכותרת "הגולן עם העם", בה נשאתי דברים. בהפגנה השתתפו כאלף איש – מספר בלתי מבוטל לאוכלוסיה של כ-24,000 איש, בפריסה גיאוגרפית של קרוב למאה ק"מ.

באותה מוצ"ש נערכו הפגנות במקומות נוספים בארץ. מספר המפגינים הכולל, נאמד בכ- 20,000-25,000 איש. לאחר הפגנות הענק בנות מאות האלפים, המספר הזה מצטייר כנמוך מאוד. מירב תשומת הלב התקשורתית והציבורית בכל השבועות האחרונים התמקדה במספרי המפגינים, ולכן תשומת הלב התקשורתית והציבורית בהפגנות מוצ"ש התמקדה בירידה הדרסטית במספרם. הירידה הזאת פורשה כדעיכת המחאה. יש שציינו זאת בסיפוק ובשמחה ויש שציינו זאת בצער ואכזבה.

למיטב הכרתי, הסיפוק והאכזבה מוקדמים. המבחן המספרי יהיה במוצאי השבת הקרובה, שתנועת המחאה הגדירה אותה כמבחן המספרי הגדול ביותר (גם אם השם היומרני "הפגנת המיליון" עלול להיות מוקש תדמיתי, שיציג הישג אדיר כמו חצי מיליון מפגינים ככישלון). להערכתי, המספר הקטן, יחסית, של המפגינים במוצ"ש שעברה, ידרבן את הציבור לצאת לרחובות במוצ"ש הקרובה, כדי להוכיח שהידיעות על מותה של המחאה היו מוקדמות מידי.

האמת היא שהפגנות בנות 25,000 איש, הן הצלחה לא מבוטלת. העובדה שמספר כזה מוגדר ככישלון, היא עדות להצלחת המחאה עד כה. היכולת להוציא רבבות ומאות אלפים שוב ושוב, מוצ"ש אחרי מוצ"ש, להחזיק עשרות אתרי אוהלים במשך חודש וחצי, לקיים מידי יום ביומו הפגנות ותהלוכות במקומות שונים בארץ, היא הצלחה חסרת תקדים.

אני מאמין שבמוצ"ש הקרובה שוב יגדשו מאות אלפים את הכיכרות. אף על פי כן, אני מציע להנהגת המאבק להפיק לקחים מאי ההצלחה היחסית במוצ"ש שעברה.

הלקח הראשון, הוא שאי אפשר לשמר מתח מחאה כה גבוה לאורך זמן. המאבק על דמותה של החברה הישראלית, אינו מאבק של "זבנג וגמרנו". זהו מאבק ממושך, שימשך שנים, ויש להיערך לכך. אנשים לא יישבו שנים, קייצים וחורפים, באוהלים. אי אפשר יהיה להוציא את ההמונים לרחובות מידי שבת בשבתו, במשך חודשים ושנים. יש לבנות אסטרטגיה של מאבק מרתוני, שיש בו עליות וירידות מתח, יש שיהיה בראש הכותרות ויש שיהיה בשולי החדשות. ניסיון לרוץ מרתון בספרינט, נדון לכישלון.

הלקח השני, הוא שעל הנהגת המאבק להיות קשובה לרחשי לב הציבור, ולהימנע מקיצוניות ומנטיות אנרכיסטיות. השגיאה הגדולה ביותר במאבק, הייתה הדרישה ההזויה מראש הממשלה לנהל מו"מ "שקוף", לאור זרקורי התקשורת, או במילים אחרות – להזמין אותו לזובור פומבי. לזכותם של מובילי המחאה, יש לציין שהתעשתו בתוך פחות מ-24 שעות וחזרו בהם. אלמלא עשו כן, הייתה זה תחילת הסוף של מאבק, שהיה נוחל כישלון חרוץ. יש להפיק את הלקח מן האירוע הזה, ולהציב אותו כמופת שלילי – כך אין לנהוג.

על הנהגת המאבק להחליט האם רצונה לאכול את הענבים או לריב עם השומר, או במילים אחרות – האם זו מחאה לשם מחאה או מאבק לצורך שינוי. אם זו מערכה לשינוי פני החברה הישראלית, יש לנהל אותה בשיקול דעת, בשום שכל ובאחריות.

מסיבת העיתונאים בה הודיעו ראשי המאבק על סירובם להידבר עם ועדת טרכטנברג היא שגיאה חמורה. ההישג המעשי העיקרי של המאבק הוא הוועדה הזאת. בהחלטה למנות דווקא את פרופ' טרכטנברג לתפקיד, אותת נתניהו על הבנתו שאין לו מנוס משינוי מהותי בדרכו הכלכלית. איני רואה מצב שבו נתניהו וממשלתו יתעלמו מהמלצות הוועדה.

יש להמשיך ולנהל את המאבק במקביל לדיוני הוועדה. הקמת ועדת המומחים לצד המאבק ("צוות ספיבק") היא צעד חשוב, מופת של דמוקרטיה השתתפותית והרתמות אנשי מקצוע מן החברה האזרחית לתרומה לאומית התנדבותית. הפעילויות הללו אינן לעומתיות לוועדת טרכטנברג, אלא משלימות ומפעילות עליה לחץ ציבורי.

אולם המשחק האמיתי היום הוא ו' טרכטנברג. מי שרוצה להשפיע, אינו יכול להתעלם ממנה. חובתה של הנהגת המאבק לנהל הידברות עם הוועדה, להציג בפניה רעיונות ודרישות. לנסות להשפיע על מסקנותיה ועל המלצותיה.

אם המלצות הוועדה לא תספקנה, יש להמשיך במאבק. אם הן תספקנה באופן חלקי, יש להיאבק על מה שיחסר בה. אבל לא להידבר? להחרים? לשחק "ברוגז"? לפסול מראש? לגדף ולחרף את הוועדה ואת חבריה? לקרוא להתפטרות טרכטנברג? איזו שגיאה חמורה. איזו גישה ילדותית. מי משיא עצות טיפשיות כאלו לדפני ליף וחבריה?

גם קיומן של הפגנות, שעה שמיליון אזרחים היו תחת התקפת טילים, הייתה שגיאה. שום מצב ביטחוני או מדיני אינו מצדיק את הפסקת המאבק על דמות החברה הישראלית, אולם יש לנהוג ברגישות, בתבונה ובטקט, ולדעת איזו פעולה ראוי לעשות ומתי. הפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות אודות הפיגוע ו"ניצולו הציני לחמם את הגבול עם עזה כדי לפגוע במחאה החברתית", הייתה חייבת להיתקל בתגובת נגד נחרצת של הנהגת המאבק, המכריזה על הסתייגותה החד משמעית מאותן שמועות כזב נלוזות.

פלישות לבניינים נטושים אינן פשע נורא, אך הן מסמנות שינוי באופי המאבק – לכיוון של הפרת חוק, שעלול לגלוש במהרה לאלימות. מאבק מסוג זה ירחיק את הציבור ויכשל.

ההתמקדות התקשורתית והציבורית במספרי המפגינים, אינה מקרית. קול המון כקול שדי – אף ממשלה אינה יכולה להתעלם מביטוי כה חד משמעי של דעת הקהל. רק מאבק שיזכה לתמיכת הציבור ולהשתתפות פעילה של המוני העם, יביא להישגים. אי אפשר לנהל מאבק קיצוני ואלים וליהנות מתמיכה רחבה. יש לבחור בין שני סוגי מאבק.

בחירה במאבק קיצוני ואלים, היא בחירה בכישלון ידוע מראש. דבקות בקו של מאבק מכובד, דמוקרטי, על פי חוק וחף מאלימות – היא בחירה בהצלחה גדולה.

* BSH