הבלוג של אורי הייטנר

אבי זעירא ואני חולקים מחלה משותפת – שנינו מכורים ל"הארץ". מה פירוש "מכורים"? אנו יודעים שהחומר מזיק לבריאות, אך איננו יכולים לכלות את יומנו בלי ללגום מן הטיפה המרה.

לאבי חולשה מיוחדת למוסף "הארץ". במלאת לו שישים, הפקנו בעבורו – המשפחה והחברים, גיליון מיוחד של מוסף "הארץ", שכולו כתבות ומאמרים הנוגעים לעולמו של אבי.

להלן שתי רשימותיי במוסף:

            א. ביקורת מסבירנים

רשימה זו צפויה להכניס אותי לספר השיאים של גינס: האדם הראשון בעולם, שכתב ביקורת על "מסבירנים" – תחנות הסברה אוטומטיות. בכך אני הולך בעקבות הדוגמה האישית של אבי זעירא ומרלה.

ביקורת אמנות – ספרות, מוסיקה, אמנות פלסטית, היא סוגה (ז'אנר) ותיקה ומקובלת. הוא הדין בביקורת מסעדות. כמובן – ביקורת תקשורת, אלקטרונית ומודפסת. ג'קי לוי כתב במשך שנים ביקורת בתי כנסת. אבל על ביקורת יישובים מישהו שמע? זאת ההברקה של אבי ומרלה. הם המציאו ז'אנר חדש, בעבור "שישי בגולן". יוצאים ליישוב, "עושים הליכה" לאורכו ולרוחבו, רואים את מצב החצר, הפינות הגלויות והנסתרות, פוגשים אנשים ושואלים שאלות וכותבים רשימת ביקורת על היישוב.

כנראה שהדבר היחיד שטרם נכתבה עליו ביקורת הוא המסבירנים, ואת המשימה הזאת נטלתי על עצמי – לבקר, תרתי משמע, את המסבירנים תוצרת אבי זעירא. מדובר בתחנות שמע המוצבות באתרים שונים. בלחיצת כפתור, ניתן לקבל הסבר בעברית ובאנגלית על האתר.

רציתי, ממש רציתי, לכתוב סקירה על כל המסבירנים. אך מי יממן לי שבועיים חופשה, ומי יתן לי חצי מעמודי המוסף? שהרי לאורכה ולרוחבה של הארץ, ממבצר נמרוד עד אנדרטת הנגב, פזורות 138 עמדות מסבירן ב-107 אתרים. נאלצתי להסתפק בהרבה הרבה פחות – מעט שיצר הרבה טעם של עוד.

השכמתי בבוקר, חבשתי את חמורי, יצאתי לדרך, וכבר ביציאה מאורטל התנגשתי במסבירן. למרגלות הר שיפון, באתר ההנצחה של חטיבת השיריון 679, ניצבת התחנה הקרובה ביותר לביתי. לחצתי על כפתור העברית, וקיבלתי הסברה רהוטה, של קריין מקצועי, אודות קרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים, פריצת קווי ההגנה בגזרה המרכזית, המערכה שניהלה החטיבה בפיקודו של אורי אור, קרב הטנקים – פנים אל פנים והמהפך ב-9 באוקטובר.

מעניין? מרתק. אבל... אבי. אתה לא בעניינים. בתור קורא "הארץ"? אני מתפלא עליך. "נבלם האויב ונסוג". אויב? מי זה? מה זה? אבי, זה לא פוליטיקלי קורקט. ומה אלה הדיבורים על "רוח גבורה ומסירות", "מנהיגות עילאית", "גילוי אומץ ונחישות". אתה עוד עלול להיעצר בעוון נהיגה בפטריוטיות מופרזת. ושיא השיאים – "גירושם [של הסורים] מכל הגולן". אבי, הסתבכת.

לאחר דברי הקריין – קטעי הקלטה אוטנטיים מרשת הקשר. וכאן – אולי מתוך הזדהות עם הערוץ הראשון: "סליחה, תקלה". שני משפטים מן ההקלטה והיא נקטעת. בדרך כלל, כאשר אני מוצא באגים במסבירנים, אני מייד מסמס לאבי. אבל להרוס את ההפתעה? לא אסתבך עם מרלה. לחצתי על לחצן נוסף והאזנתי להקראת שמות הנופלים.

תחנה שניה – פארק קצרין העתיקה. הפעם נשמע קול רדיופוני מוכר - קולו של אבי. ובאנגלית – קולה של מרלה. עסק משפחתי. ההסבר פותח בתיאור היישוב היהודי העתיק בגולן. אבי אינו שוכח להזכיר את הבדואים שישבו במקום במהלך המאה הקודמת. הדגש הוא על האתרים במקום – בית הכנסת העתיק, בית אבון ובית עוזי. ההסבר אינו פוסח על תיאור החפירות והשחזור. הטקסט תיירותי למדיי, ומסתיים בברכת המשך טיול מהנה מטעם הנהלת הפארק.

התחנה השלישית – מצפה לשלום, על שפת המצוק, ליד קיבוץ כפר חרוב, בדרום הגולן. בדרך כלל מדריכים בתצפית נוהגים לספר שביום טוב ניתן לראות מכאן את חיפה. איתרע מזלי, ונפלתי על יום שבו בקושי רואים את הכינרת. אולם כשלחצתי על הכפתור שמעתי היטב את מה שאיני רואה – הנוף הנפלא של הכינרת וסביבותיה התגלה במלוא הדרו... באוזניי. אבי מסביר על הכינרת, כחלק מן השבר הסורי אפריקאי ומתמקד בתיאור הכינרת, שבחיה, מעלותיה וחשיבותה. הוא מספר גם על מפעל המאגרים בגולן. בהמשך הוא מתאר את התוקפנות הסורית נגד יישובי העמק, שעה שהם ישבו כאן; מספר על ילדי המקלטים. ולהבדיל, השקט, השלום והשלווה בגולן בימינו, שהם, לצד תקוותנו לשלום, המקור לשמו של המצפה. התיאור מסתיים בהסבר על קיבוץ כפר חרוב, ועל גלגולי שמו – כשם הכפר הסורי כָּפְר חָרְבְּ, הנושא את שמו של היישוב היהודי הקדום חרובא.

התחנה הרביעית – הטנק הסורי בדגניה. התרגשותי גדולה, משתי סיבות. האחת, אני קורא, ממש בימי הסיור, את ספרו של מוקי צור על מאה השנים הראשונות של דגניה, שעלתה לקרקע ב-1910 – "לא בעבים מעל". אני קורא את הספר בהזדהות מוחלטת, חי את המקום וממש מרגיש כאחד החלוצים. ויום לפני הסיור, הגעתי למלחמת העצמאות, לקרב על דגניה. הסיבה השניה, היא שתאריך ביקורי הוא 20 במאי, בדיוק 63 שנים אחרי הקרב.

כשהאזנתי להסבריו של אבי, הבנתי סופית שמדובר בראש קשה כטנק. עשרות שנים הוא קורא את "הארץ", ושום דבר לא נכנס לראש. אבי מספר את מה שבאמת קרה, כלומר את ה"נראטיב" האסור, הציוני. לא תאמינו למה שתשמעו – פלישה של צבאות ערב למדינת ישראל בת יומה כדי להשמידה (!). גם אני לא האמנתי, אבל... עובדה.

המסבירן מתאר את החשיבות האסטרטגית של המקום, את יחסי הכוחות, את הפלישה וההתקפה על אזור צמח והדגניות ומכריז בדרמטיות "הדרך לדגניות נפתחה בפני האויב". אם יש משמעות למושג "המלחמה על הבית", אין מקום מתאים יותר לתיאורה מאתר זה. ואכן, כאשר אנו עומדים לצד הטנק ושומעים את אבי, אנו בהחלט חשים, ממש תחושה פיסית, של מלחמה על הבית, על החיים. ובלשון המסבירן: "לוחמי צה"ל וחלוצי ההתיישבות שהגנו על ביתם ומולדתם".

התחנה החמישית והאחרונה – בית הקברות של קבוצת כנרת. הטקסט במסבירן, הוא סיפורה של ההתיישבות בעמק הירדן; ערש הציונות, ערש תנועת העבודה. אבי מתאר את סיפורן של דגניה וכנרת, את פרשת העולים מתימן, מזכיר כמה מן האישים הדגולים הטמונים בבית העלמין, כמו ברל כצנלסון, בן ציון ישראלי ואחרים. וכמובן – מרחיב אודות רחל המשוררת ונעמי שמר, שהעמדה ממוקמת סמוך לקברותיהן. בהקשה על לחצנים ניתן להאזין לשירה של רחל "ואולי", לשירה של רחל בלחנה של נעמי שמר "כנרת" ("שם הרי גולן") ולשירה של נעמי שמר – "חורשת האקליפטוס".

ומה התענוג הגדול ביותר של מבקר? לתפוס שגיאה אצל נשוא הביקורת. יש! כמעט התייאשתי, ומצאתי בתחנה האחרונה. אבי מצטט מתוך השיר "כנרת": "מה ירבו פלאים, בחורף על ה... כֶּרֶך". אופס! טעות! לא כֶּרֶך, ולא כֶּרָך (כפי שנוהגים לשיר וזה נשמע כמו קֶרַח), אלא כֶּרָךְּ, הנשמע כמו קֶרָק. זה שמה הערבי של הגבעה, עליה ממוקם בית הקברות של כנרת.

ואחרי שמצאתי טעות, יכולתי לציין לעצמי בסיפוק שהשלמתי את המשימה.

(כמעט) עשר בסולם הייטנר.

            ב. אבי ווטש

בימים הקשים של מתקפת הטרור הפלשתינאית הקרויה בשמה המכובס "האינתיפאדה השניה", התנדב אבי במשך כמה שנים לתקופות של שירות מילואים במחסומים ביו"ש. אבי, רס"ן (מיל'), סבא, הצטרף ללוחמים צעירים מילדיו, שירת עמם כתף אל כתף וביצע עמם את כל המשימות, כאחד מהם.

מעבר להתנדבות ולרצון לתרום מעל ומעבר לביטחון המדינה - עצם נוכחותו של אדם ותיק ומנוסה כל כך, עם חיילים צעירים, במשימה השוחקת ביותר, יש בה סגולה מיוחדת. זוהי נוכחות מרגיעה, מאזנת, מלמדת באמצעות הדוגמה האישית כיצד ניתן לבצע את המשימה ללא סייג, תוך גילוי אנושיות וכבוד כלפי האוכלוסיה האזרחית הפלשתינאית. כיצד לשמור על צלם אנוש בתנאים הקשים כל כך.

יש עוד מתנדבים, בעצם מתנדבות, העוסקות בהבטחת היחס ההוגן לאוכלוסיה הפלשתינאית. קוראים להן "מחסום ווטש". לכאורה, אותה מטרה. אך איזה הבדל... יום ולילה.

תהום פעורה בין התנדבותו להתנדבותן. נקודת המוצא שלהן, היא שעצם קיומו של המחסום הוא פשע מלחמה, כלי של הכיבוש שנועד להתעלל בפלשתינאים, להשפיל ולדכא אותם. הן נמצאות שם כדי לחפש הוכחות להנחתן המוקדמת שחיילי צה"ל הם פושעים הפוגעים בחפים מפשע. ההזדהות שלהן עם האויב היא מוחלטת, כפי שנוכחנו בביקור ההזדהות עם משפחת הרוצחים באיתמר. "זכויות האדם"? הצחקתן אותי.

ההתנדבות של אבי נובעת בראש ובראשונה מאמונה בצדקת המשימה ובחשיבותה. אבי יודע שהמטרה האחת והיחידה של המחסום היא הצלת חיי אדם, באמצעות מניעת פיגועים, אם בהרתעה ואם בעצירה בפועל של המחבל בדרך לפיגוע. הוא יודע שחיי מאות אם לא אלפי ישראלים, אזרחים וילדים, ניצלו בזכות המחסומים. מאחר וחיי אדם הם ערך מקודש, אין משימה קדושה יותר מהמחסומים. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. מתוך נקודת המוצא הזאת, הוא חי עם החיילים בתנאים הקשים ביותר, מבצע איתם את המשימה הקשה ביותר, חי איתם את השחיקה ומקל עליה. ומתוך נקודת מוצא זו, הוא מחנך באמצעות הדוגמה האישית לערך של כבוד האדם, כל אדם באשר הוא אדם.

כל הכבוד!

* "שישי בגולן"