הבלוג של אורי הייטנר

גם לתפילות - תפרחת ושלכת.
גם ליבולים מגיע יום אחרון.

(אברהם שלונסקי, "יום אחרון").

שנת הפעילות תשע"ב, הנפתחת בימים אלה, לא תכלול את תכנית "חברותא". כיוון שהתכנית מזוהה איתי מאוד, אני ממהר להבהיר שאיני מציין זאת בביקורת או טרוניה כלשהי – כחבר בצוות ההיגוי של מרכז "זהות", הייתי שותף מלא להחלטה. בשנתיים האחרונות חלה ירידה מתמדת במספר המשתתפים ב"חברותא", וחשבנו לנכון לסיים את התכנית באופן יזום, ולא לראותה קמֵלה לנגד עינינו ולמגינת לבנו. גם לדברים טובים יש סוף. "גם לתפילות תפרחת ושלכת / גם ליבולים מגיע יום אחרון".

עשר שנים פעלה תכנית "חברותא". האמת היא שהמספר אף גדול יותר, כיוון שעשר שנות "חברותא" היו גלגול שני של התכנית. באמצע שנות התשעים (כן, כן, אי אז במילניום הקודם), פעלה התכנית כמפגשי מורים ואנשי חינוך חילונים ודתיים, תחילה תחת השם יח"ד (יחד חילונים ודתיים) ובהמשך כ"חברותא". כיוון שלא עסקתי אז בחינוך, לא הייתי חלק מן התכנית. אולם הוזמנתי להרצות באחד המפגשים, ומאז הצטרפתי לשנת הפעילות האחרונה. התכנית, בראשיתה, הייתה רבת משתתפים, אולם לאחר 3-4 שנים חלה ירידה דרסטית במספר המשתתפים והיא חדלה לפעול.

עם כניסתי לניהול המתנ"ס, לפני למעלה מעשר שנים, הקמתי את היחידה להתחדשות יהודית, שאותה ניהלתי בכל 9 שנות ניהול המתנ"ס. אחת הפעולות הראשונות, הייתה הקמת תכנית למפגשי חילונים ודתיים. החלטתי להעניק לתכנית את השם "חברותא", בשל הזיכרון הטוב שלי מהתכנית הקודמת וכדי להציגה כתכנית המשך.

אז מה היה לנו ב"חברותא"? הייתה זו תכנית שהפגישה חילונים ודתיים למפגש חודשי, בכל יום ראשון הראשון אחרי ראש חודש. עצם המפגש הזה, היה המטרה הראשונה והייתה לכך חשיבות בפני עצמה. איני אוהב את החלוקה לחילונים ודתיים, בוודאי לא את הדיכוטומיה בין המגזרים הללו. את עצמי אני מגדיר כ"יהודי על זרמי", כיוון שאני חש בן בית בכל זרם ביהדות, ואני סולד מן המגירות הללו. אני מזדהה עם השורות היפות של אהוד בנאי "אני הולך בעיר מוכרת וזרה, / לא שייך למגזר לא נכנס למגירה / הלב שלי פתוח פה ושם גם מהבהב, / הולך ומתרחק הולך ומתקרב" ("אני הולך"). מדוע הקפדתי על כותרת המשנה "חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל"? כיוון שאני מודע לכך שהחברה עדיין אינה במקום הראוי, החף ממגזריות. וכל עוד זה המצב, עם המצב הזה יש להתמודד. קיוויתי, שבשלב מסוים ניתן יהיה להסיר את הפיגום של "חילונים ודתיים" וגו', ולהסתפק בכך שיהודים לומדים את מקורות ישראל, ויהיה ברור שאין הכוונה רק ל"דתיים". לצערי, עוד לא הגענו לכך. אבל אני מאמין ש"חברותא" קידמה אותנו לכך. וכאשר בשעה טובה נפתח השנה בית ספר משותף בגולן, אני מאמין ש"חברותא" תרמה את תרומתה לכך שהגענו לזמן הזה.

"חברותא" הפגישה "חילונים" ו"דתיים", אולם החשיבות אינה רק בעצם המפגש, אלא בכך שהתוכן היה לימוד משותף של מקורות ישראל. זוהי אמירה, שמקורות ישראל אינם שייכים לשבט אחד בישראל, אלא הם של כולנו. זה המזון הרוחני שלנו, ולכל אחד מאיתנו הזכות הגדולה ליהנות ממנו. לכל אחד מאיתנו הזכות להיות בן בית ביהדות, ובלבד שנרצה להיות בני בית בה. המשמעות של היות כולנו בני בית ביהדות, היא שאין ליהדות "בעל בית". אין לזרם כלשהו מונופול על היהדות ועל פרשנותה. איני אומר זאת כאמירה לעומתית כלפי מי ש"לקח מונופול" על היהדות, אלא כביקורת על מי שזנח לשווא את הניגון הזה. "חברותא" בגולן, הוא חלק מתופעה כלל ישראלית, של התחדשות יהודית – עוד חוזר הניגון שזנחנו לשווא. ב"חברותא" הקפדנו על כך שמחצית המנחים בכל שנה יהיו "חילונים" ומחציתם "דתיים". היה בכך מסר חשוב לכולנו, וגם ל"דתיים" בתוכנו, שהם יכולים ללמוד תורה גם מפי "חילונים". עם זאת, עליי לציין, שמבחר המלמדים ה"חילונים", בעיקר מתוך קהילת הגולן, מצומצם למדיי. זאת תוצאה של עשרות שנות התרחקות, אך לאט לאט אנו מתקנים את התקלה התרבותית המצערת הזאת.

הנקודה השלישית, הייתה הלימוד האקטואלי. בכל שנה בחרנו נושא מרכזי, אותו הקפנו מכיוונים שונים. ברוב השנים, הנושא נגע באקטואליה. לאו דווקא בכותרת העיתון של אתמול, אולם בהחלט עסקנו, דרך לימוד היהדות, בסוגיות הליבה של החברה הישראלית, בסוגיות הנוגעות לזהותנו היהודית ישראלית. בין השאר עסקנו בסוגיות הצדק החברתי והערבות ההדדית בחברה הישראלית, הסוגיות שהיום הן לפתע לב לבו של הדיון הציבורי בישראל.

אני מביט אחור לעשר שנות "חברותא" בסיפוק ובגאווה. אני רואה ב"חברותא" תרומה חשובה לקהילה הגולנית, לזהותה היהודית ולתרבותה. התכנית הזאת הגיעה אל קצה, ואנו כבר עובדים על תכנית חלופית, שתפתח השנה ותמשך בשנים הבאות; בתכנית זו נפיק לקחים מ"חברותא" על מנת שתשמור על רוחה, ואף תהיה טובה ממנה.

* "שישי בגולן"