הבלוג של אורי הייטנר

מיהו האספסוף שתקף את שגרירות ישראל בקאהיר? צעירים שנולדו לתוך מציאות השלום בין ישראל למצרים. אופס... מציאות של שלום? השלום עם מצרים נרצח כשסאדאת נרצח, לפני שלושים שנה. הרודן מובראק הפר את הסכם השלום והמיר אותו במלחמה קרה (תוך כיבוד הנספח הצבאי של ההסכם, וכיבוד לסירוגין של פרוטוקול הקשרים הדיפלומטיים). בכל שלושים שנות שלטונו, מערכות החינוך, ההסברה והתקשורת (המוכתבת בידי ארמון הנשיאות) המצרית, עסקו בהסתה נוראית נגד ישראל, הסתה אנטישמית קיצונית, תוך הפרה בוטה של הסכם השלום. הצעירים הנ"ל, שכל חייהם חוֹוים שטיפת מוח על פיה ישראל היא שטן מפלצתי, אינם מבינים את הדיסוננס של קיום שגרירות של המפלצת בבירתם. הם מזהים את האבסורד הזה עם מובראק, השנוא עליהם. כעת, כאשר השלטון במצרים רופף, ולקראת ביקורו בקאהיר של גיבור הקנאות האסלאמית האנטי ישראלית החדש – ארדואן, האקסטאזה האנטי ישראלית המטורפת הביאה למעשה.

אל דאגה, בימים הקרובים נשמע קולות רבים במערכת הפוליטית, וביתר שאת בתקשורת הישראלית, המאשימים במצב את ישראל, ובעיקר את נתניהו. מנין לי? כי אותם גורמים תמיד מאשימים את ישראל ומתייצבים לצד אויביה, וכמובן שביבי הוא "האשם תמיד". וגם ליברמן, כמובן. מנין לי? כי כך בדיוק קרה בהתפרעות הקודמת של האספסוף המצרי, לאחר מתקפת הטרור מסיני לפני שבועות אחדים. מנין לי? לנוכח התגובות על המתקפה האנטי ישראלית של תורכיה.

להלן תקציר הנראטיב הפופולארי בשבוע האחרון – ברית נפלאה ונצחית בין ישראל לתורכיה, הופרה בגסות בידי ישראל. למה, כי, אפעס, התורכים היו זקוקים לאיזו התנצלות קטנה, התנצלותונת קטנטנה. הם ביקשו כל כך יפה, ואנחנו סירבנו. ככה מתנהגים כלפי חברים? הרי כל בן אדם מבוגר מבין שצריך לדעת לבקש סליחה. "יאללה, יורם, בקש סליחה. תהיה גבר!" מה הם בסך הכל ביקשו, ידידינו התורכים? לא יכולנו להיענות, ולהנציח את ירח הדבש הנפלא בין המדינות? אלא מה, הביבי והליברמן האלה, ועמם הבוגי יעלון הזה – יש להם איזה שיגעון, "כבוד לאומי". מה זה החרטא הזה, כבוד לאומי? את זה נשאיר לתורכים. אנחנו אנשים מבוגרים, ולא צריכים כבוד לאומי. אבל בגלל השיגעון הלאומני הזה של "כבוד לאומי", היחסים הנפלאים בין ישראל לתורכיה יתדרדו עכשיו למלחמה נוראית, והפריגאטות התורכיות כבר בדרך לישראל (ב-ynet כבר הייתה השבוע השוואה בין גודל הצבאות, לקראת העימות הממשמש ובא).

ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע לעג בציניות ל"מצעד הגאווה" הזה. כבר היה נוסח מקובל של התנצלות, הוא כתב, אבל נתניהו פחד מליברמן ולכן הוא סרב לקבל אותו. כי לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. וגם סימה קדמון כתבה באותה רוח.

ומי עומדים מאחורי הפרסומים הללו? אהוד ברק ומתן וילנאי, המצוטטים ברוח זו. כנראה שהדרך של "עצמאות" להזכיר לציבור את קיומה, היא לבדל את עצמה מן הממשלה שבה היא מכהנת (תוך שבירה של כל שיאי הכיסאולוגיה – שר לכל מי שהסכים להישאר בסיעה הזאת). הרצון השיווקי לבידול מובן. זה בסדר. אבל למה על חשבון האינטרס הלאומי של ישראל?

גם לי יש ביקורת על התנהלות נתניהו במשבר – על כך שלא דרש התנצלות תורכית על המשט מיד לאחר המקרה, ועל כך שבמשך שנה פלירטט עם נוסחי התנצלות, שנדחו בידי התורכים, במקום לדחות על הסף את דרישתם החצופה.

אל מול הקמפיין הדוחף את הנראטיב התורכי ההזוי הזה, יצא "ישראל היום" בפרוייקט 

מיוחד – "חלומות של סולטן". שלמה צזנה, ראובן ברקו, עמית לוינטל, דרור אידר, יהודה ספרא ונצחיה יעקב, עשו נאמנה את מלאכתם העיתונאית, העמיקו בלימוד דמותו של ארדואן, תכניותיו, מדיניותו, דרכה של ממשלתו, ועל סמך העובדות - המסקנות כמובן הפוכות לנראטיב. היטיב להסביר זאת ד"ר ראובן ברקו, שתיאר את האופן שבו מנסה ארדואן, החושק במעמד של סולטן עות'מאני, לנצל את רוח "האביב הערבי" כדי לבנות את מעמדו ככזה, באמצעות תמיכה בטרור האיסלאמי הקיצוני, תוך כדי נטרול המערב וארה"ב וניהול מדיניות אנטי ישראלית תוקפנית וקיצונית. לכן, הוא שורף את המועדון ומוביל את המערכה נגד ישראל. ד"ר ברקו משבח את הממשלה שנמנעה מהתנצלות על אירוע מרמרה, כיוון שהתנצלות תפורש כחולשה ותחשוף את ישראל ללחצים וסחטנות נוספים.

גם בן דרור ימיני, "מעריב", כתב מאמר מלומד ומנומק המוכיח את איוולתו של הנראטיב, לפיו התנצלות הייתה מצילה את יחסי ישראל ותורכיה. נקודת המוצא של מאמרו "סלט תורכי" (אגב, גם אני פרסמתי מאמר בנושא הזה תחת אותה כותרת, ב"ישראל היום") אינה מקובלת עליי – גם הוא בז לכבוד הלאומי, וטוען שמדינות מתוקנות דואגות לאינטרס הלאומי ולא לכבוד הלאומי. הוא טועה. אין מדינה בעולם שאינה רואה בכבודה הלאומי אינטרס לאומי. איזו סערה ציבורית עורר נתניהו, כאשר כביכול פגע בכבוד הלאומי של ארה"ב, כשהתווכח בפומבי עם אובמה? ובבריטניה – הפרסטיז'ה הבריטית היא אינטרס עליון. גם לנו יש כבוד לאומי ועלינו לעמוד עליו. במידה, כמובן. לא באובססיה נוסח מובראק, ובוודאי לא בטירוף ארדואני. אך גם לא בקיצוניות ההפוכה – אל לנו לזחול על גחוננו, מתוך בוז עצמי לכבודנו הלאומי. כבוד לאומי הוא נכס. ובשכונה שבה הכבוד הלאומי כל כך חשוב, מי שאינו מכבד את עצמו – הסביבה לעולם לא תכבד אותו. אם ישראל תסכים להיות מושפלת, היא תחליש את עצמה ותזמין תוקפנות.

כאמור, איני מקבל את העמדה העקרונית של בן דרור ימיני. אולם מתוך נקודת המוצא הזאת, הוא בחן באופן פרגמטי את השאלה, האם אכן התנצלות הייתה מחזקת את האינטרס הלאומי. ותשובתו חד משמעית – לא. למה? בשל גישתו של ארדואן. אילו ארדואן רצה בהתנצלות כדי לשפר את היחסים עם ישראל ולפתור את המשבר, ימיני היה מצדד בכך. אולם הוא מבין שההיפך הוא הנכון – "לארדואן זה לא הספיק, משום שהוא רצה השפלה. הוא לא חיפש דרך לרדת מהעץ. הוא טיפס עליו כדי להישאר שם. וגם אם ישראל הייתה מבצעת את כל פקודותיו המוזרות, זה היה רק מדרבן את התיאבון שלו. הוא רוצה להפוך לסולטן, הוא רוצה אימפריה, הוא רוצה את תמיכת המוסלמים. שום התנצלות של ישראל לא הייתה משנה את האסטרטגיה העקבית שלו". בן דרור מצטט את חוקר האנטישמיות באיסלאם פרופ' אדרו בוסטום, המציג את דרכו האנטישמית המובהקת של ארדואן לכל אורך דרכו, מנעוריו ועד היום. לכן, אף שלטעמו "אם היה סיכוי שהתנצלות הייתה פוגעת בכבוד הלאומי, אבל משרתת את האינטרס הלאומי – היא הייתה מוצדקת", הוא מבין ש"מלכתחילה, כדאי להודות, לא היה לכך שום סיכוי".

החשיפה העיתונאית המשמעותית של סופשבוע הייתה של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". שיפר חשף רשימת צעדי נגד למתקפה האנטי ישראלית בתורכיה, המתגבשים במשרד החוץ. בין השאר מדובר על שיתוף פעולה עם הארמנים בפעולה נגד הכחשת רצח העם שעשו בהם התורכים, תמיכה במורדים הכורדים ומאבק נגד הפגיעה התורכית בזכויות האדם.

אני שמח על כך שישראל מכינה תוכנית מסוג זה. אני שמח גם על ההדלפה של התכנית. חשוב שהתורכים ידעו שיש לישראל דרך להזיק להם, ושלא לנצח תמשיך לספוג ללא תגובה. עם זאת, בשלב זה אני תומך במדיניות האיפוק של נתניהו, הבוחר להבליג על המתקפה התורכית ולא לחמם עוד יותר את הגזרה. הוא נוהג בתבונה, כאשר הוא מאפשר לארדואן להשתולל ולהציג עצמו בפני העולם כמי שאיבד את עשתונותיו. השילוב בין האיפוק הנבון, לבין הכרטיס הצהוב של ליברמן, הוא מדיניות נכונה.

באשר לתוכן הצעדים הנדונים במשרד החוץ – הכרה ברצח העם הארמני היא מחויבות מוסרית, בלי קשר למצב היחסים עם תורכיה, בוודאי כמדינה יהודית הנאבקת בהכחשת השואה. אני הטפתי לכך גם בתקופת ירח הדבש ביחסי ישראל תורכיה, למרות שצעד כזה עלול היה להזיק למערכת היחסים ההדוקה בין המדינות. סברתי, שבמקרה הזה המחויבות המוסרית חזקה יותר מהאינטרס המדיני. היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, קל וחומר שעליה להכיר ברצח העם, ללא כל עכבות. באשר לתמיכה בכורדים – ניתן וראוי לתמוך במאבקם, אך יש להקפיד שלא לתמוך בארגון הטרור פ.ק.ק., בניגוד לתכנית ליברמן, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבתו של שמעון שיפר. מדינה הנאבקת בטרור ומטיפה לכל העולם להיאבק בטרור, אינה יכולה לתמוך בשום אופן בטרור.

ועוד ב"ידיעות אחרונות" – סבר פלוצקר ראיין את שר האוצר יובל שטייניץ ל"ממון". ראיון מעניין. אני מעריך את יובל שטייניץ, בזכות מספר צעדים שנקט כשר האוצר, והחשוב שבהם הוא רפורמת ששינסקי, שהינה הצעד החשוב ביותר למען צדק חברתי בישראל מזה עשרות שנים, וכן בזכות העלאת שכר המינימום והגדלת תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה.

אולם הראיון עמו מאכזב מאוד. הוא דבק בעקשנות בעמדתו השמרנית על פיה יש לשמר את מסגרת התקציב, כאילו שיש קדוּשה במסגרת זו. ודאי שאין מקום לפריצה גורפת וחסרת אחריות של התקציב, אולם הגדלה מדודה ואחראית של התקציב, בתקופה של עודפי גביה אדירים, כדי לתת מענה לצרכים החברתיים של המדינה – זו המדיניות הנדרשת. אופן הצגת דבריו הנחרצים, נועד להפעיל לחץ על ועדת טרכטנברג. אני מקווה שהוועדה וראשה יהיו אחראים דיים כדי להציג מדיניות אלטרנטיבית לזו של שר האוצר. מבחינה ציבורית, הממשלה תתקשה מאוד לדחות את המלצות הוועדה. בנקודה אחת אני מסכים עם שטייניץ – גם אני סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון. כיו"ר ו' החוץ והביטחון של הכנסת, עמד שטייניץ בראש המתנגדים לקיצוצים בתקציב הביטחון (או כפי שהוא כינה זאת אז – "לקיצוצים בביטחון"), ואני שמח שהוא שינה את דעתו. יש לקוות שכפי ששינה את דעתו בנושא זה, כך  ישנה את עמדתו בנושא מסגרת התקציב.

עיתוני סופשבוע יוחדו ברובם לציון עשור למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. דפים דפים דפים, מילים מילים מילים, אך לא היה בהם שום חדש; אמירות נדושות וחומרים לעוסים וממוחזרים. לא היו תגליות מפתיעות ולא סיפורים מעניינים. וההפתעה הגדולה – לא הייתה קריאה לאמריקאים להתנצל בפני אל-קאעידה על מתקפת הטרור ולשלם פיצויים למשפחות המחבלים המתאבדים.

לא היה לי בסופשבוע "הארץ". הפסדתי משהו?

* "חדשות בן עזר"