הבלוג של אורי הייטנר

שנאה היא רגש חזק מאוד, המעבירה אדם על דעתו. כזו היא שנאתו היוקדת, המטורפת, של גדעון לוי למדינת ישראל.

אין מצב שלוי לא יצדיק פיגוע טרור כלשהו נגד ישראל; שלא יאשים את ישראל באחריות לו. אין מצב שבו בעימות כלשהו בין מדינת ישראל לאויביה, הוא לא יצדיק את אויביה ויגנה את ישראל. ותמיד, בחמת זעם שפוכה, ובלשון משוללת רסן.

אספסוף מצרי מוסת, שמיום לידתו נשטף מוחו בשנאת ישראל ודה-לגיטימציה נגד ישראל, פרץ לשגרירות ישראל בניסיון לבצע לינץ' בעובדיה. אין לו, לגדעון לוי, ולו מילת הסתייגות רפה כלפי המעשה. נהפוך הוא, דומה שבכל נימי לבו ונפשו הוא איתם, עם הפורעים, ובעיניו - בעצם אין להם ברירה, הם היו חייבים לעשות את שעשו.

מי אשם בהתפרעות הברברית? ישראל כמובן. במה היא אשמה? במבצע "עופרת יצוקה". איך מוצגת ההתקפה – "מתקפה ברוטאלית של ישראל על עזה". מילה, חצי מילה, אות – למה "התקיפה" ישראל את עזה? מילה, מילונת, על 8 שנות פשע נגד האנושות – ירי מתמשך מכוון נגד אוכלוסיה אזרחית ישראלית. איזו התייחסות קטנה, קלה, לכך שהירי התעצם בטור הנדסי אחרי שישראל עזבה לחלוטין את עזה והתגובה הפלשתינאית לכך הייתה הירי הזה. לא. סתם, בבוקר בהיר אחד ישראל תקפה בברוטאליות על עזה ורצחה פלשתינאים. ולכן אין למצרים ברירה אלא לפרוע בשגרירותה ולתורכים – לדרדר לתהום את היחסים עמה.

איזו שנאה יוקדת של אדם כלפי עמו ומדינתו. איזו שנאה חולנית, חסרת פשר.

ואיך שונא כזה הוא אחד העיתונאים הבכירים באחד העיתונים החשובים בישראל...