הבלוג של אורי הייטנר

הירושימה שלי / יזהר אשדות

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.9.11

בליל שבת שעברה נערך במבצר שוני מופע חגיגי של יזהר אשדות לציון עשרים שנה לקריירת הסולן שלו. סביב המועד והאירוע, נערכו תכניות לכבודו בגל"צ וברשת ג' ובתכנית "בני ברדיו" בגל"צ כל החודש מוקדש ל"ספטמבר יזהר אשדות". ניתן לומר שעולם המוסיקה הישראלית מצדיע ליזהר אשדות, ואנו מצטרפים לחגיגה.

יזהר אשדות הוא אחת הדמויות המרכזיות במוסיקה הישראלית מראשית שנות ה-80. מקומו המרכזי אינו נובע רק מהמוסיקה שהוא יוצר כאמן, אלא גם מהיותו אחד המפיקים המרכזיים והמבוקשים בישראל, לאורך כל השנים הללו. הוא הפיק אלבומים ושירים ל"חברים של נטשה", קורין אלאל, נורית גלרון, בועז שרעבי, אדם, אלון אולארצ'יק, "שפיות זמנית", אתי אנקרי, דני בסן והרשימה עוד ארוכה מאוד. הוא כתב מוסיקה לסרטים, עיבד שירים רבים לאחרים, ועל אף היותו פדנט ופרפקציוניסט, הוא אדם סבלני ונוח לעבודה והשילוב הזה מיקם אותו במקום כה מרכזי כמעבד ומפיק מוסיקאלי כה מבוקש.

אשדות פרץ לתודעת הציבור עם הקמת להקת הרוק "תסלם" ב-1980. הוא שירת בגלי צה"ל לצד חברו יאיר ניצני, וכבר במהלך השירות הם כתבו חלק משירי הלהקה. עם שחרורם הקימו את חברת ההפקות "תיסלם" ולאחר זמן קצר את הלהקה, יחד עם דני בסן ויושי שדה. יזהר אשדות היה מנהיג הלהקה, והלחין ועיבד את מרבית שיריה. הלהקה פעלה שלוש שנים, והובילה, לצד להקת "בנזין", את הרוק הישראלי באותה תקופה.

לאחר פירוק הלהקה התמקד יזהר אשדות בהפקות ועיבודים לאחרים ורק בראשית שנות ה-90 החל את קריירת הסולו שלו, בשני אלבומים נפלאים הנושאים את השם המקורי - יזהר אשדות. בין השירים היפים באותם אלבומים: "איש השוקולד", "נועה של הים", "הלילות שלנו", "מה תאמרי", "מלך שלך", "צלו של יום קיץ" ואחרים. וכך, עד היום משלב יזהר אשדות בין הפקה ליצירה עצמאית.

יזהר אשדות מלחין את שיריו ואף כתב מילים לאחדים מהם. אשתו, הסופרת, הפזמונאית והשחקנית אלונה קמחי כתבה רבים מאוד משיריו היפים ובהם השיר שנשמע היום – "הירושימה שלי". אמנם אני אופטימיסט חשוך מרפא, ואיני מתחבר למסר הכל כך פסימי של השיר, ובכל זאת, אני אוהב אותו מאוד וסבור שטוב שיהיו גם מי שיציבו בפנינו תמרורי אזהרה.

זהו שיר אפוקליפטי, המתאר עיר שחיה את חייה השלווים, תוך בריחה אסקפיסטית המתעלת מסימנים מבשרי רע, מבשרי אסון נורא, העומד להתרגש על העיר. הסימנים רבים, ביבשה – זונות עקומות משוועות לסוף, באוויר – כל הלילה צרחו העורבים, בים – ריח מר של אצות נרקבות ובשמים – מתו מלאכים. אין לאן לברוח. אולם אנשי העיר מסרבים לקרוא את האותות, הם מתעלמים, הם טוענים ש"אין סימן באוויר לאסון עירוני", אבל האסון המתדפק על הדלת, ושאולי ניתן היה למנוע אותו אלמלא התעלמו ממנו, הוא בסדר גודל בלתי נתפס – הירושימה, פצצת אטום. ברחובות הירושימה של הכותבת, האסון לא קרה, אך ברור שהוא ניצב לפתחה. ואם יש למישהו ספק באיזו עיר מדובר, קמחי אינה משאירה הרבה מקום לדמיון, "בחוף הילטון ירדו אברכים / לתיקון חצות". הירושימה שלה היא תל-אביב. שיר קשה ומפחיד, מעורר מחשבות. שיר יפה עם מנגינה יפה וביצוע יפה בקולו הענוג של יזהר אשדות. ובאווירה אופטימית זו נסיים.

כל הלילה צרחו העורבים / אזעקות צרודות / והרוח שרקה עצבנית וקרה / לחוף הילטון ירדו אברכים / לתיקון חצות / ברחובות הירושימה שלי / האסון לא קרה // וזונות עקומות מול הגן / משוועות לסוף / במבט מרחיקות ניידות משטרה / ריח מר של אצות / נרקבות בחוף / ברחובות הירושימה שלי / האסון לא קרה // אל תתאבלי כי ענוג הוא הלילה / אין סימן באוויר / לבואו של אסון עירוני / ועדיין שקט / ואפשר לא לחשוב על מה הלאה / כן עדיין שקט ברחובות הירושימה שלי // והיום יעלה מכוער / וחורק בלמים / ויחשוף עיר של סיד מתקלף / נטולת הגדרה / בשמים שלה כבר מזמן / מתו מלאכים / אך ברחובות הירושימה שלי / האסון לא קרה // אל תתאבלי ...