גישתי למאבק החברתי, מראשיתו, קצת אמביוולנטית. מצד אחד, אני תומך במאבק הזה בכל לבי. במשך שנים רבות הטפתי, מעל כל במה אפשרית, לרעיונות של מדינת רווחה וצדק חברתי, גם כאשר אמירה זו הייתה נגד הזרם, לעומתית לרוח התקופה. אני מאושר לראות איך לפתע הכמיהה הזאת, הייתה לכמיהת רוב העם, ואיך העמדה השולית הזאת הייתה למיינסטרים הישראלי.
מה שהפריע לי במאבק, הוא שיח הזכויות הדומיננטי בו. שיח הזכויות, שהוא לב לבו של השיח הליברלי, מתמקד בדרישה לקבל זכויות. אותן זכויות – זכויות האדם והאזרח, הזכויות החברתיות, חשובות מאוד ואני מזדהה עם הדרישה לממש אותן. אולם אין להסתפק בדרישה הזאת.
השיח היהודי הוא שיח של חובות. הוא דן בחובתו של הכלל כלפי הפרט, אך גם בחובתו של הפרט כלפי החברה, כלפי הזולת, כלפי משפחתו וכלפי עצמו. צדק חברתי אינו מתבטא רק בזכויות, אלא גם בחובות – במה שנתבע מכל אחד ואחד מאיתנו, במה שכל אחד מאיתנו תובע מעצמו.
"העם דורש צדק חברתי" – אך תמונה על פיה העם דרש צדק חברתי והממשלות לא נענו לו היא שקרית. רוח אהבת הממון וסולם הערכים שבראשו ערך הדולר, לא היה מונופול של הממשלות, אלא הוא היה השיח הדומיננטי בחברה כולה, הוא היה לב התרבות הישראלית ובעיקר – לב התקשורת הישראלית. היום, כשהתקשורת נותנת רוח גבית למאבק החברתי, אין לשכוח שהיא נשאה את בשורת האמריקניזציה של החברה הישראלית, היא הוליכה את החלום היאפי, היא ניהלה את השיח הכלכלי שהתנבא בסגנון אחד, כמעט ללא פתחון פה לכל גישה שסתרה את "האמת הכלכלית המדעית", בין השאר כדי לשרת את המשפחות, שהיא בבעלותן. באמצעות תכניות ריאליטי כמו "הישרדות" ו"האח הגדול", התקשורת שטפה לנו את המוח עם הרעיון שהעולם הוא ג'ונגל, ותפקיד כל אחד מאיתנו ללחום את מלחמת הישרדותו, באמצעות דריכה על זולתו. אך לא רק התקשורת אשמה – הרי מי שקובע את הרייטינג הם הצופים.
לא הממשלה יצרה את תרבות המותגים. לא המדינה יצרה את הנורמה של מסיבות ראווה מנקרות עיניים לילדי יום הולדת בגיל הגן. לא מדיניות ממשלתית הפכה את השבת ליום הקניונים, ודווקא התנועה הקיבוצית (!) יצאה למאבק על "הזכות הקדושה" להפוך דווקא את השבת ליום קניות, המעביד המוני עובדי קשי יום שבעה ימים בשבוע, כדי לאפשר לזכות הקדושה הזאת להתממש.
ולכן, התיקון אינו יכול להיות רק ברמת המדינה והממשלה. הוא חייב להקיף את כל מעגלי החיים – החברה האזרחית, העסקים, הקהילה, המשפחה והפרט. מי שתולה את הקולר רק בממשלה, ומצפה שהממשלה בלבד היא שתפתור את הבעיה, לא יוביל למהפכה אמיתית. נכון, על המדינה מוטלת אחריות להבטיח את זכותם של אזרחיה לדיור בר השגה. אך מי שמפקיע את שכר הדירה ללא התחשבות, כיוון שאין הוא רואה מולו את האדם השוכר, אלא אך ורק את הרווח, אינו הממשלה אלא אנשים פרטיים, וגם קיבוצים המשכירים דירות לסטודנטים במחיר מופקע. נכון, על המדינה לחוקק חוקים כדי למנוע את תופעת העבדות של ימינו – עובדי הקבלן וחברות כוח האדם. אולם את העוול הגדול עושים הקבלנים והחברות הללו שאינם רואים את העובד ממטר, אלא רק את הרווח שלהם, למענו הם מנצלים את העובד. ואשמים מי שמעדיפים לעבוד עם הקבלנים הללו, תוך עצימת עיניים לעוול, כדי לחסוך בהוצאות (באופן אישי אני גאה על כך שכמנהל המתנ"ס עמדתי כל השנים בלחצים וסירבתי להעסיק עובדי קבלן במקום אבות הבית ועובדי הניקיון בשלוחות, למרות שהדבר עמד בניגוד להיגיון הכלכלי, כביכול). ואשם הציבור ששתק. טוב שהציבור קם ומפסיק לשתוק, אבל כל עוד הוא מסתפק בביקורת על המדינה ובדרישה ממנה, לא יהיה שינוי אמיתי.
****
אני שמח מאוד, שככל שנוקף הזמן, משתנה התמונה הזאת. מצלמות התקשורת נוטות לצלם את ההפגנות, כיוון שהן מצטלמות היטב. אבל ההתרחשות האמיתית במאהלי המחאה, היא התרחשות העומק – מעגלי השיח מידי ערב, השולחנות העגולים, ההרצאות והלימודים, התרבות הנרקמת בהם, ובתוכה מרכיבי התרבות היהודית, כמו קבלות השבת ותשעה באב. ובהתרחשות הזאת, שבה המשתתפים מלבנים את מהות המושג צדק חברתי, מעבר לקריאת קרב בהפגנות, יש חשבון נפש אמיתי, בחינה עצמית נוקבת מה אנו יכולים לעשות כדי לחולל את השינוי, לצד (לא במקום) הדרישה לשינוי המדיניות הממשלתית.
פורום המנהלים של אורטל ערך השבוע ביקור הזדהות והיכרות במאהל המחאה בקריית שמונה, ושיחה עם מנהיגי המאהל, ובראשם לוני נתנזון, הדמות המרכזית במאבק בכל צפון הארץ. לשיחה הזמנו גם את שמרית כרמי, הרוח החיה במטה המאבק הגולני. הרוח שנשבה במפגש, המסרים שהועברו בו, היו הרבה יותר עמוקים מדרישה מהממשלה, ובוודאי הרבה יותר מהותיים מ"קשה לי – עליכם האחריות לפתור את בעיותיי".
היטיב להגדיר זאת לוני נתנזון. הוא דיבר על שני האפיקים המרכזיים של נהר המאבק – האפיק של "העם דורש צדק חברתי" והערוץ של "העם יוצר צדק חברתי". בשום פנים ואופן אין לוותר על הדרישה, אך היצירה משמעותית יותר והיא הנותנת תוקף מוסרי לדרישה ויכולת מעשית לממשה במהפכה תרבותית וחברתית אמיתית. הציונות התבססה תמיד בראש ובראשונה על הגשמה אישית חלוצית, שקדמה לפוליטיקה ובנתה את החברה. ככל שזאת תהיה רוח המאבק, כך גדלים סיכויי הצלחתו.
המאבק, בפרט במאהלי הפריפריה, לובש יותר ויותר פסים של עשייה חברתית והתנדבותית, של נטילת אחריות קהילתית וחברתית. המאהל בקריית שמונה מנהל פעילות חינוכית וקהילתית, כקהילה בפני עצמה וכלפי הקהילה הסובבת. המאהל מרכז חשיבה ופעילות מעשית לשינוי אקטיבי של המציאות באזור, לא רק בהפגנות ומחאות, אלא ביצירת שיתופי פעולה וגיבוש פתרונות אזוריים מעשיים לסוגיות התחבורה, החינוך, התרבות, התעסוקה, הצעירים, שכבות המצוקה באזור. הוא הדין במטה הגולני, הפועל, בין השאר, להעדפת תוצרת מקומית ויוצר תנאים לעידודה, הפועל להסרת המחיצות בין קצרין והיישובים הכפריים ועוד. זו הדרך.
השיחה בין אורטל ליושבי המאהל החלה בהילוך נמוך, לקח זמן להתחמם, אך הייתה זו שיחה משמעותית ומרגשת, לנו ולמארחינו. אני רוצה לציין במיוחד דברים שאמר רן – שגם עלינו, אורטל, לבחון את הצדק החברתי בתוכנו. האם תנאי ההעסקה של העובדים השכירים באורטל ושכר עבודתם הוגנים וראויים? לצד בדיקת התוצאות הכלכליות והמקצועיות, עלינו לבחון את עצמנו גם במישור הזה, ואם אנו לוקים בו, לתקן את עצמנו.
ב . ק י ב ו ץ ש ל מ נ ה ל י ם
כשהכנתי את אנשי המאהל לקראת הביקור שלנו, הם הופתעו לשמוע שיש לנו פורום מנהלים של ארבעים איש. הפתעתם גדלה כששמעו מה המספר הכולל של חברי הקיבוץ. "קיבוץ של מנהלים", הגדירה זאת מישהי, בפליאה.
פורום המנהלים כולל את מזכירות הקיבוץ וההנהלה הכלכלית, מנהלי ענפים ויזמויות בעסק ובקהילה, מרכזי הוועדות, בעלי תפקידים ועובדי המנהלה. אכן, הרבה אנשים.
את הכינוי "קיבוץ של מנהלים" קיבלתי כמחמאה. האסוציאציה שלי הייתה לתגובתו של משה רבנו כשדווח לו על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ועל הצעתו של יהושע בן נון לכלוא אותם. "המקנא אתה לי?" הוא השיב בתגובה. "ומי ייתן כל עם ה' נביאים".
זה בעיניי מופת של מנהיגות דמוקרטית. לא מנהיגות השולטת בציבור ומעצימה את הדיסטנס בינה לבין הציבור "כדי שיהיה ברור מי בעל הבית", אלא מנהיגות המעצימה את הציבור ומעלה אותו מעלה מעלה, ככל הניתן. העצמת החברים היא הדגל של אורטל כל השנים. תחת דגל זה הקמנו כבר לפני למעלה מעשרים שנה את צוות משאבי אנוש, יצרנו מסלולי התפתחות אישיים לכל החברים בהשקעה אדירה, והכל כדי שכל חבר ימצה את עצמו, ואת יכולתו לתרום, להשפיע ולהוביל, ככל הניתן. יש חברים שבחרו ובוחרים להישאר מאחור, ואני מקווה מאוד שנמצא את הדרך לתקן זאת.
קיבוץ של מנהלים – גם זה סוג של צדק חברתי.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
