הבלוג של אורי הייטנר

* מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", יצא השבוע במהדורת ענק, המחולקת לשתי חוברות. האחת, חוברת עבה על נייר כרומו משובח, שעיקרה – כתבות רכילות על סלבס ש"פותחים את הפה" ו"שוברים שתיקה". והפעם – רן דנקנר ורמי קליינשטיין. בקושי הצלחתי לצלוח את הכותרות וכותרות המשנה. לעומת זאת, החוברת השניה, הצנועה, על נייר עיתון – היא מסמך היסטורי מרתק ורב חשיבות: "המהפכה ואני". יומני המחאה הפרטיים של דפני ליף וסתיו שפיר, וכן כתבה קצרה על דמויות מרכזיות אחרות במחאה החברתית, המייצגות קו שונה.

מאחר והמאבק החברתי של קיץ 2011 הוא אירוע חסר תקדים בהיקפו ולהערכתי גם בהשפעתו על דמותה של החברה הישראלית, לאו דווקא ברמת ההישגים שיניב במערכות הפוליטיות והכלכליות (ואני מאמין שגם בכך הישגיו יהיו גדולים), אלא בשינוי השיח הציבורי והתרבותי בישראל ובמהות האזרחית הדמוקרטית של ישראל, מסמך כזה הוא בעל חשיבות רבה. וחוץ מזה, הוא גם מעניין מאוד.

מאז תחילת המאבק, אני מוצף במידע קונספירטיבי מפליל אודות המחאה שאובמה ופרס יזמו באמצעות הקרן לישראל חדשה, כדי ליצור אנרכיה במדינה לקראת אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. טוב, זאת התיאוריה הקיצונית ביותר, בדרך כלל הן מתונות יותר, אך עיקרן – מדובר במאבק מתוזמר ומתוחכם, שטובי המוחות של השמאל הרדיקאלי האנרכיסטי הקומוניסטי הבינלאומי רקחו במשך שנים או לפחות חודשים. אני רוצה מאוד שבעלי התיאוריות הללו יקראו את החומר, כדי שיראו עד כמה התיאוריות שלהם הזויות ורחוקות מן המציאות. מצד שני, הרי אין סיכוי שהם ישתכנעו. נהפוך הוא, הם יראו בכך התגייסות של "ידיעות אחרונות" לטשטש עקבות. שהרי מי שמאמין בתיאוריות קונספירציה, כל הוכחה לכך שהתיאוריה אינה נכונה, היא בעבורם הוכחה לכך שהתיאוריה יותר נכונה מנכונה.

אני, מה לעשות, לא קורצתי מן החומר הקונספירטיבי. אמנם אני קורא עיתונים ביקורתי, וקוראי סקירותיי השבועיות יודעים שאיני בולע בתיאבון כל לוקש, אבל הביקורתיות שלי מידתית. ניכרים דברי אמת, ודבריהן של דפני ליף וסתיו שפיר ניכרים כדברי אמת.

והאמת היא, שאכן מדובר בצעירות האמורות להיות נשות מעמד בינוני קלאסי, שחשו איך אינן מצליחות להתמודד עם יוקר המחיה ובעיקר עם הקושי להשיג דיור, עד שנשברו והחליטו למחות. בלי שום ארגון. בלי שום סיוע. באמצעות הפייסבוק – שהפיץ את בשורת מחאת האוהלים במשך שבוע ימים בלבד, והשאר היסטוריה. המאהל ברוטשילד הוקם ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, ובעתיד ייבנה לבטח מיתוס הקושר בין התאריכים. מתברר, שהתאריך הוא מקרי בהחלט. כשדפני ליף, שמן הכתבה מצטיירת כאדם ספונטני ואימפולסיבי, לטוב ולרע, החליטה בספונטניות על המהלך, היה בכוונתה להודיע בפייסבוק שמחר היא נוטה את אוהלה בכיכר הבימה. חבר שכנע אותה לדחות את המהלך בשבוע, וכך היה. הנה, הציטוט המקורי: "... אני נכנסת לפרופיל של חברי ללימודים עדי אזולאי, שגם הוא, אני מגלה, במצב עגום כמו שלי. 'הלו?' – 'מה קורה, אזולאי, זו דפני'. 'מה קורה?' – 'על הפנים. תגיד, אולי במקום לקטר נפתח אוהל מחר מול הבימה? בחייאת, צריך לעשות משהו'. – 'חכי שניה, את רצה מהר מידי'. – 'אזולאי, אי אפשר ככה יותר'. – 'דפני , בסדר, אני איתך. אבל אולי ניתן לזה שבוע. תפתחי את האירוע ליום חמישי הבא, ככה אנשים יוכלו להצטרף'. אני לוקחת רגע לחשוב. 'דפני, את שם?' – 'כן. בסדר, ניתן לזה שבוע. אבל תעשה attending'".

ביומנה היא מתארת כיצד נכנסה שוב ושוב, בימים הבאים, לאירוע שפתחה בפייסבוק, ונדהמה מחדש ממספר המאשרים. "... כ-40 אנשים כבר אישרו הגעה. מרגש! רגע, אבל אולי הם לא יבואו? אולי הם סתם מאשרים הגעה כמו תמיד?" כשמספר המאשרים עבר את האלף, היא הבינה שמשהו גדול הרבה יותר מתוכניותיה והרבה יותר גדול ממנה משתלט עליה, על סדר יומה, על תכניותיה. אך היא לא חלמה על אפס קצהו של ההמשך.

איזה תיאוריות ואיזה קונספירציות... נכון, גורמים פוליטיים ניסו ומנסים לתפוס טרמפ על המחאה, אם כדי לגזור קופונים ואם כדי לקדם אג'נדות שונות. לזכותם של מובילי המחאה יאמר, שלמרות חוסר ניסיונם, צעירותם והבלגאן המאפיין אותם ובעיקר אפיין אותם בראשית הדרך, הם הצליחו לבלום אותם. כולנו זוכרים איך אלדד יניב מה"שמאל" ה"לאומי" [המרכאות אינן פליטת מקלדת], אחד הציניקנים הדוחים בסביבה, ניסה לנכס לעצמו את המחאה בימיה הראשונים. כולנו זוכרים? נדמה לי שכבר שכחנו שאנו זוכרים. כך הוא וכך גם אחרים.

הרשימה של סתיו שפיר מעניינת יותר משל דפני ליף וכתיבתה משובחת יותר. אך מה שהופך אותה למרגשת, הוא הסיפור האישי אודות אחותה הצעירה, הסובלת מפיגור ואוטיזם, ובקיץ זה עברה לכפר טיפולי לבעלי צרכים מיוחדים בצפון. היא תכננה להקדיש חלק ניכר מן הקיץ לאחותה, ובכתיבתה היא חושפת את ייסורי המצפון על כך שלא עמדה במחויבותה זו. סתיו מתארת את ה"מאחורי הקלעים" של המאבק. את הניסיונות של גורמים פוליטיים טרמפיסטים לתפוס טרמפ. את הגורמים המיליטנטים העמוסים במגפונים, המנסים להסיט את המאבק לפסים קיצוניים ואלימים. את הלחץ האדיר והאיומים של אלה ש"מוכרחים" לקבל את רשות הדיבור בהפגנות ועוד. כבוגר המאבק על הגולן, זה כל כך מוכר... הנה, היא מספרת על ביקור בכנסת, וישיבה ביציע בעת ההצבעה על חוק הווד"לים. חבריה והיא החלו לעשות את תנועות ההסכמה וההתנגדות של שפת המחאה הידנית, ותוך שניות גורשו בידי סדרני הכנסת. היא אינה מבינה על מה ולמה, הרי הם לא עשו כל דבר אלים. אך היא מספרת איך אמר לה הסדרן "אני מתנצל, ברור לך שאנחנו איתכם, כן?" וזה הזכיר לי הפגנה דומה, שחבריי ואני ערכנו בכנסת לפני 18 שנה. תכננו מיצג מחאה בנאומו של רבין, אך ראש הממשלה הבריז ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. במהלך דבריו, שלפנו מתחת לחולצות כרזות "העם עם הגולן". ותוך שניות – בדיוק תיאורה של סתיו, כולל דברי הסדרן...

סתיו מתארת כיצד חבריה והיא התעשתו למחרת ההתקפות המכוערות על ח"כ מירי רגב וראש העיר רון חולדאי בעת ביקוריהם במאהל, וקבעו כללי התנהגות והתנהלות של מתן כבוד לאורחים, אך קבלתם כאחד האזרח במעגלי השיח. היא מתארת את אסיפות העם ומעגלי השיח, תיאור מעניין ומרגש. היא מתארת תמונה אודות צעירים מבולבלים, שהחליטו לשים קץ לאדישות שלהם ולמחות על מצוקתם, ומצאו את עצמם מובילים מאבק חברתי ופוליטי (במובן האמיתי של המושג) חסר תקדים, ללא כל הכשרה, כשכל הלימוד הוא תוך כדי תנועה, בהצלחה גדולה ובמעט טעויות. מצד שני, ברור שהם לא יצאו למאבק כולל על צדק חברתי במדינה. גם לכך הם נשאבו מתוך המאבק, וגם את הרעיונות הללו הם ניסחו תוך כדי תנועה, מתוך הבנת האחריות אליה נקלעו (ואולי עדיין ללא ההבנה הזאת). אני מאמין לה בהחלט, כאשר היא כותבת על הצורך לשבור את קופסאות הימין והשמאל, ולעבוד יחד – מתנחלים וערבים, ימנים ושמאלנים, במאבק למען מטרות משותפות. 

לצד הכתבות האישיות והגדולות של דפני ליף וסתיו שפיר, ניתן מקום מזערי לדמויות אחרות, שהבולט בהם הוא איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. מאחר והוא עומד בראש ארגון, והמסר שלו פחות דרמטי, פחות מהפכני, יותר פרגמטי – קל יותר להמשך למסר שלהן מאשר לשלו. אבל אני מאמין, שהתנאי לכך שהמאבק יצליח, הוא שלא יהיה זה מאבק לשם מאבק, אלא מאבק לשם תוצאות. זה המסר של שמולי, זה הקו שלו וזה הקו הנכון. נקודת המחלוקת המרכזית, היא היחס לוועדת טרכטנברג. גישת ההידברות, ה"כבדהו וחשדהו" של שמולי, נכונה, ראויה ודמוקרטית הרבה יותר מהשלילה הגורפת מראש של דפני וסתיו. יתכן שכוחה של המחאה, הוא השילוב בין הגישות, בין הלהט שלהן לאחריות שלו. אני מעריך, שבאיזשהו שלב לא יהיה מנוס מפיצול, אך כל עוד ניתן לשלב ידיים, מן הראוי שהדבר יעשה, וטוב שהאחדות הזאת נשמרת עד כה.

גם מוסף "הארץ" הקדיש עמודים רבים למנהיגי המחאה – אך לא למנהיגים הבולטים אלא למנהיגים המקומיים, של המאהלים השונים. ביניהם, לוני נתנזון, מנהיג המאהל בקריית שמונה והמאהלים בצפון. אני קשור למאהל הזה ומעריך מאוד את מה שנעשה בו. על חולצתו של לוני, בתמונה במוסף, הופיעה הכתובת "העם יוצר צדק חברתי", סיסמה שאני מתחבר אליה הרבה יותר מאשר ל"העם דורש", ולפחות במאהל של קריית שמונה זה המוטו המוביל. אין זו אקטיביות של הפגנות בלבד, אלא של עשייה קהילתית, חברתית, חינוכית  ותרבותית, לשיפור פני החברה באצבע הגליל.

כאמור, איני קונה את התיאוריות על כוחות השמאל הרדיקאלי שיזמו את המאבק, אבל אי אפשר להתכחש לצבע הפוליטי של לפחות חלק ממוביליו, ובהם דפני ליף. האמת היא, שהיא לא ביטאה עמדות פוליטיות בנושאים שאינם קשורים למאבק במהלך הקיץ בו נעשתה דמות ציבורית, אך חתימתה על עצומת הסרבנים בהיותה שמיניסטית, מסגירה זאת. איני יודע האם גם היום היא דוגלת בעמדות הרדיקאליות הללו, אך אין ספק שזהו כתם שחור בעברה (אף ששחרורה משירות בצה"ל אינו קשור לכך, אלא למחלת האפילפסיה). מוסף "הארץ" ריאיין את "דני מכפר סבא" שאיתר וחשף את המידע הזה. אורי תובל, המראיין, השמיע את המשפט המדהים הבא: "הסרבנות באה מתוך דאגה לישראל, והמחאה נועדה לתקן את המדינה. זו לא ציונות"? שמעתם? עריקה ממלחמת הקיום ומהמלחמה בטרור באה מתוך ... "דאגה לישראל", וזה סוג של ... ציונות. אוי, "הארץ", "הארץ".

"דני מכפר סבא" ביטא בריאיון את תיאוריית הקונספירציה, ואולי כותרת קבוצה הפועלת נגד המאבק מבהירה זאת היטב: "ס' זה ספטמבר". ובעברית קלה, המאבק נועד להכשיר את הקרקע לאירועי ספטמבר ולהכרזת העצמאות הפלשתינאית. אגב, לתיאוריה זאת יש תמונת ראי, על הממשלה המתכננת עימות אלים ואולי אף מלחמה כדי להשתיק את המחאה החברתית. שתי התיאוריות הזויות. ברור שהממשלה נוהגת הפוך מהתיאוריה (הבלגתה מול פרובוקציות, מול פיגועים, מול ירי טילים, מול הפוגרום בשגרירות בקאהיר, מול התקפות הטירוף של ארדואן וכו'). ובאותה מידה, ברור שהאיום הגדול ביותר על המאבק החברתי הוא "ספטמבר", שעלול להוריד את המאבק מן הכותרות, ולהשכיח אותו מלב השיח הציבורי.

מבחינה זאת, ראוי לציין, שעצם העובדה שארבעה ימים לפני העשרים בספטמבר, שעת השי"ן של "הצונאמי המדיני", מוסף "הארץ", "7 ימים" ו"דה-מרקר" מוקדשים בעיקר למחאה החברתית, היא הצלחה אדירה של המאבק. 

* אולם יש סיבה נוספת לכך. כנראה שיותר ויותר אנו מבינים שאין המדובר בצונאמי ואפילו לא בסופת הוריקאן, אלא סתם בזריעת פאניקה והיסטריית המונים (שהחל בה אהוד ברק, משיקולים פוליטיים). מסתבר שהציבור לא קנה את ההיסטריה. ובעיתוני סופשבוע, הסיקור של האירועים הצפויים מתון ומאוזן למדיי.

בעניין זה, יש לציין לשבח דווקא את "הארץ". מאמרו של עורך העיתון אלוף בן "שב ואל תעשה?" מבקר את ראש הממשלה ואת הממשלה, אך עושה זאת בצורה אחראית, מתונה ומאוזנת, אינו תולה בישראל ובממשלה את עיקר האשמה לאירועים מול תורכיה ומצרים ומפנה אצבע מאשימה גם כלפי הפלשתינאים בנוגע לדרדור המצב.

וכך, ביתר שאת, מאמרו של חתן פרס ישראל, הפרופ' למדע המדינה שלמה אבינרי ב"הארץ", "דרוש: שכל". גם הוא מבקר את הממשלה, אך גם משבח אותה על התנהלות אחראית בדרך כלל, ואף אומר בפשטות את שלאט לאט כולנו מפנימים: "סדרת ההתרחשויות שישראל מתמודדת עמן באחרונה אינה צונאמי. לא רק שאין מדובר באסון, אלא שאירועי השבועות האחרונים הם תוצאה של תהליכים פוליטיים, שחלקם קשורים אלה באלה ואחדים מהם נפרדים; לישראל היה חלק בהתפתחות אחדים מהם, אבל על אחרים אין לה שליטה. גם אם רובם אינם נוחים לישראל, עדיין שמור לה חופש פעולה מסוים, שהיא יכולה לממש אם תדע לקבל החלטות שיהיו אולי קשות. ... אין הצדקה לתחושות ההיסטריות הרוחשות עתה בארץ".

אבינרי משבח את התנהלות הממשלה במשבר עם מצרים. הוא מצביע על כשלים בקבלת ההחלטות במשבר מול תורכיה, אך הוא מבהיר בפירוש "טועה מי שחושב שמדיניות ישראלית נכונה הייתה משיבה לקדמותם את יחסיה עם תורכיה". הוא נותן הסבר, שלא עם כולו אני מסכים, לגבי הגורמים להתנהגותה של תורכיה, שלבטח אינה מושפעת מהתנצלות ישראלית זו או אחרת. בין השאר הוא מזכיר, לא כגורם יחיד, את העובדה ש"ממשלת תורכיה מונהגת על ידי מפלגה מוסלמית", גם אם לטענתו "לא רק ההשקפה הדתית מנחה את מדיניותה".

גם שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור מתייחס לסוגיה, בראיון מרתק ומרשים מאוד לעדי גולד ב"ידיעות אחרונות". פרושאור מנתח את המתקפה התורכית כהסלמה בעקבות דו"ח ועדת פאלמר, שמרבית מסקנותיו הן לטובת ישראל. "על פי ההתנהלות שלנו עד עכשיו, אני חושב שהתנהגנו כמבוגר האחראי". הוא נשאל האם אי אפשר היה למצוא אפיק התנצלותי ולסגור סיפור? "הם לא מסתפקים בזה. בגלל הראיה ההגמוניילית שלה באזור, תורכיה מנסה להסלים את המצב. דפוס ההתנהגות התורכי הוא מאוד כוחני. צריך לתת ציונים מאוד גבוהים לקברניטים בארץ, שמנסים לא להיגרר לפרובוקציות, מתוך ראיה שהיחסים בין המדינות חשובים לשני הצדדים. לגבי התורכים, אני כול להגיד בעיקר דבר אחד: מי שיושב בבית זכוכית שיזהר מלזרוק אבנים". – "יכול להיות ששר חוץ אחר, נגיד שמעון פרס, היה מנווט את הדיאלוג למקום שונה?" – "אין בסיס לתחושה כזו. הרי האירועים התחילו, כביכול, בכנס דאבוס עם ארדואן ופרס. ומה היה שם? פרס נואם – ארדואן נוטש את המקום. אנחנו כמעט ולא אומרים מילה, רק כדי לנסות להרגיע את הדברים – התורכים מחליטים לבטל תמרון שלנו עם נאט"ו. נגמר הסיפור של נאט"ו, ויש סיפור חדש: הם טוענים שקנו מאיתנו חלקים לא מספיק טובים של מזל"טים. אנחנו שותקים. ארדואן נוסע לאיראן וללבנון, מקלל אותנו – ישראל לא מגיבה. ככל שאתה רץ על ציר הזמן קדימה ומתנהל בבגרות, האם יש שינוי בהתנהלות התורכית מול ישראל? לא. ולא רק זה, אלא שיש הסלמה שרק הולכת וגוברת. כך שזה לא משנה מי היה עומד בניהול המשא ומתן מולם".

מילים כדרבנות. אבל את נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" זה לא משכנע. נחום ברנע, חתן פרס ישראל, הוא עיתונאי מצוין. אף שדעותיו המדיניות רחוקות משלי, תמיד הערכתי אותו. גם כאשר תמך בנסיגה מהגולן, בימים הקשים שהיא עמדה על הפרק, הערכתי את מקצועיותו. אגב, את מאבקנו הוא סיקר בהגינות רבה, ואף פרסם באותם ימים מאמר ב"עין השביעית" בו ביקר בחריפות את עמיתיו שלא סיקרו בהגינות את המאבק. אבל בנושא התורכי הוא נפל. לא מבחינה פוליטית, אידיאולוגית, אלא מבחינה עיתונאית, מקצועית. הדבקות שלו בשטות הזאת של ההתנצלות שהייתה מונעת את המשבר, עליה חזר גם השבת, היא בלתי בוגרת ואינה חכמה במיוחד, ויכולתי לנסח את זה הרבה יותר בחריפות.  

ניתוח מעניין של הזירה המדינית מעניק בן דרור ימיני ב"מעריב", במאמרו "הזרם הקלינטוני". התזה שלו, היא שיש דרך אחת לפתרון הסכסוך, והיא אימוץ מתווה קלינטון, אודות שתי מדינות לשני עמים, פחות או יותר בקווי 67', עם חילופי שטחים. מי שתומך במתווה, מעוניין בפתרון ומקדם אותו. מי שאינו מקבל את המתווה, אינו מקדם פתרון.

איני מקבל את הגישה העקרונית של ימיני. אני דוגל במתווה אלון / רבין אודות פשרה טריטוריאלית ושולל את מתווה קלינטון / ברק / אולמרט. אבל אני מקבל את הניתוח של בן דרור, שנתניהו אימץ את המתווה הזה, או לפחות את עיקריו. אני מקבל את הגדרתו ש"נתניהו מחזיק היום בעמדות שהן הרבה יותר שמאלה מהעמדות של יצחק רבין ז"ל בשיא פנייתו שמאלה". ובוודאי שאני מקבל את ניתוחו, שמי שמסרב לקבל את המתווה הזה, הוא אבו מאזן, שאינו מקבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שלא השלים עם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, ולא ויתר על טענת "זכות" השיבה.

בן דרור ימיני מבקר בחריפות ובצדק את ציפי לבני, שעד לאחרונה, בשנים שלאחר השינוי החד בעמדותיה מארץ ישראל השלמה למתווה קלינטון / ברק / אולמרט, נקטה בעמדות ציוניות שפויות מובהקות, הגנה על עמדות ישראל, יצאה נגד הדה-לגיטימציה כלפי ישראל, ולאחרונה השתבשה דעתה והחלה להתחפש לגדעון לוי. אני מעריך שלא נותרו הרבה אזרחים בישראל המאמינים שציפי לבני קורצה מחומר של ראשי ממשלה, אך למה היא מתעקשת להוכיח שאינה מסוגלת להיות ראש אופוזיציה? אולי הבשורה הגדולה ביותר של הסימנים לתחייתה של מפלגת העבודה, היא ריסוקה של המוטאציה הפאתטית "קדימה", שהיא מפלגת מרכז, כמו שה"שמאל הלאומי" הוא שמאל וכמו שהוא לאומי.

* לקראת הסיבוב השני של הפריימריס להנהגת מפלגת העבודה, אף עיתונאי לא הסתכן בתחזית מי ינצח. הופתעתי מההתנהלות האחראית הזאת. עם זאת, כל הפרשנים והכתבים הפוליטיים ניבאו המשך המהומות והקרע במפלגה, ויש שצופים פילוג. איני רואה פילוג לנגד עיניי, אך אני בהחלט מסכים עם התחזית להמשך הקרבות.

יותר משאני רואה את שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ מתלחמים זה בזה, אני רואה את הרצוג מזנב בהם, כיוון שהוא לא השלים עם אובדן הצעצוע עליו חלם. בראיון למזל מועלם ב"מעריב", הוא דיבר שוב ושוב על "מחנה הרצוג". הוא אף הגדיר כאחת ממטרותיו המרכזיות את "אחדות ולכידות המחנה שלי". אין דבר הרסני יותר למפלגה מאשר מחנות – ראו מחנות פרס ורבין במפלגת העבודה, מחנות שמיר / ארנס, שרון ולוי בליכוד. הרצוג מגדיר עצמו כ"מבוגר האחראי", אך האחריות הייתה מחייבת אותו להכריז על כך שאין לו עוד מחנה, והוא מתייצב מאחורי המנהיג שינצח. מי שמטפח מחנה במערכה השניה, יחתור תחת המנהיג הנבחר במערכה השלישית, ולא בכדי הוא הכריז בראיון, בנימה מאיימת: "לא ויתרתי על רצוני להיות יו"ר המפלגה". עוד יהיה שם שמח.

* ונעבור להמלצות השף, והפעם 4 המלצות:

במוסף תרבות וספרות של "הארץ" נחשף קיומו של ספר לא ידוע שכתב אחד מגדולי הסופרים העבריים - משה שמיר, ב-1940, תחת הפסבדונים צ. בראלי, "שקט, השמינית נבחנת". מדובר שם על סיפור של גניבת בחינות. כן, כבר אז. ציטוט נפלא מתוך הספר: "אם כולנו, כל עדת התלמידים הגדולה הזאת על מאותיה – כמה שתכלול בתוכה בעלי כישרונות, בעלי חלומות, תקיפי רצון, עשירים, קרייריסטים – אם כולנו לא נעשה בחיים ולא ניצור דברים של ממש, אם לא ניקח את חיינו בידינו – נהיה אפס, נהיה אבק אדם, קרעי חיים. אבל אחד מאתנו, מעט מזעיר – אם רק ימצא את דרכו, יעבוד, ייצור – ייקח את חייו בידיו – בזכותו עומד כל העולם!" איזה יופי!

המלצה שניה היא לכתבה במוסף "הארץ", קטעי ראיון מצונזר שהעניק הרמטכ"ל השישי צבי צור ז"ל, לימים עוזר שר הביטחון משה דיין, למרכז יצחק רבין. בין השאר מופיעה שם חשיפה על פעילות שנבחנה ימים אחדים לפני תחילת מלחמת ששת הימים, וירדה מן הפרק,  ושמשתמע מן הנאמר בראיון שמדובר בניסוי גרעיני או צעד כלשהו של חשיפת יכולת גרעינית, אם לצורך הרתעה לשם מניעת המלחמה, או למצער הרתעה מפני שימוש בנשק השמדה המונית בידי האויב המצרי. בראיון מביא צור לידי ביטוי את המחנאות הפוליטית במערכת הביטחון בשנות השישים, בין אנשי רפ"י – ב"ג, דיין ופרס לאנשי אחדות העבודה אלון וגלילי והרמטכ"ל רבין שהיה מקורב אליהם. הוא עצמו היה שייך לאנשי רפ"י, וכמובן שהתיאור הוא מזווית הראיה הסובייקטיבית שלו. בדבר אחד שאמר אני מסכים איתו: "אם אלון היה שר הביטחון, לא היו עושים אחרת". בניגוד למיתוס מקובל, אלון וגלילי לא התנגדו לאופציה הגרעינית, הם היו שותפי סוד וממעצבי דרכה של ישראל בנושא הזה. אולם מאחר והיה קונסנזוס על עצם הכורח האסטרטגי הזה, בלטה המחלוקת בשני נושאים שאלון וגלילי עמדו עליהם, ועמדתם התקבלה. האחד הוא מדיניות העמימות. השני הוא הסכנה בהישענות על הגרעין וויתור על הכוח הקונבנציונלי של צה"ל ועל הצורך בגבולות בני הגנה. לצערי, הדרישה לגבולות בני הגנה ננטשה על ידי אהוד ברק בשנת 2000, וגם נתניהו אינו מדבר עוד כרבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה", אלא על כוח צבאי לאורך נהר הירדן לתקופת מה.

צור מספר שהיה המועמד מס' 10 של רפ"י, אולם מיד לאחר הבחירות וטרם התכנסות הכנסת, הגיש את התפטרותו. הסברו למעשה מוזר ולא אמין. לטענתו, לא רצה להיות ח"כ אך הסכים למועמדות כי לא העלה על דעתו שרפ"י תזכה בעשרה מנדטים. והרי רפ"י התמודדה על השלטון, והעובדה שזכתה רק בעשרה מנדטים הייתה הפתעה מרעישה ואכזבה מרה. האמת, כנראה, היא שצור לא רצה לרוץ לכנסת, אך הסכים לקשט את הרשימה כרמטכ"ל נוסף (על דיין) בעשיריה הראשונה של רפ"י, שבנתה תדמית ביטחוניסטית להבדיל מ"העסקנים המפא"יניקים הזקנים", ולאחר הבחירות סיים את משימתו ופרש. אפשרות נוספת, היא שהוא ציפה לניצחון שיביא למינויו לשר בממשלה, אך כביצועיסט לא היה לו עניין בישיבה עקרה באופוזיציה.

ההמלצה השלישית היא על כתבה עסיסית ב"סופשבוע" של "מעריב", המתארת ביוגרפיה חדשה שנכתבה על אלברט איינשטיין.

ההמלצה הרביעית היא על מאמרו של ג'קי לוי ב"ישראל היום" "שירים וצוערים", שבו הוא יוצא נגד ההקצנה בציבור הדתי שבאה לידי ביטוי בשטות של "קול באישה ערווה", ויוצא נגד התפיסה שבכל מחלוקת החילונים צריכים לוותר, כי "מה אכפת להם", או בלשונו: "למעשה מותר לחילוני להיות דתי. מותר לו והוא יכול, אז מה אכפת לו לוותר קצת?!" כידוע, ג'קי לוי עצמו הוא דתי.

* אני אוהב מאוד סאטירה, ובעיקר את "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", אבל מי צריך סאטירה כשהמציאות מספקת אותה? הרי אף יוצר סאטירי לא היה מספק לנו חומר טוב יותר מעדותו של שאול אולמרט, הבן של, אודות העוני של הוריו, האביונים המרודים, שאילץ אותו להעניק להם מתן בסתר, כדי שיוכלו לשרוד במצוקתם. אלמלא נדיבותו (ונדיבותו של טלנסקי) בני הזוג אולמרט לא היו נהנים מארוחה חמה ביום (וגם לא בעטים יקרי ערך, סיגרים יוקרתיים ושלל דירות). כנראה שחוסר השיפוט והעדר היכולת להבחין בין מציאות לפנטזיה, הוא עניין גנטי. הרי גם אבא של שאול מאמין שהוא כמעט הביא שלום על ישראל, פשוט לא היה לו זמן...

* "חדשות בן עזר"