הבלוג של אורי הייטנר

דרשה בקבלת שבת באורטל, 23.9.11

השבת אנו קוראים שתי פרשות קצרות, פרשת "ניצבים" ופרשת "וילך", מן הפרשות האחרונות של ספר דברים. ספר דברים, הידוע גם בכינוי "משנה תורה" – רובו ככולו נאום הפרידה של משה מבני ישראל. בפרשת "וילך" משה מסמיך את יהושע בן נון ליורשו, ומשמיע באוזניו דברי עידוד וחיזוק: חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. ח וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת (דברים לא, ז-ח).

אנו נתעכב היום בשתי אמירות של משה בפרשת "ניצבים", שהן בעיניי מן האמירות המהותיות והחשובות ביותר בתורה. הראשונה: יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". (דברים ל, יא-יד).

הפשט של הפסוקים, הוא שאין המצוות למעלה מכוחותיו של אדם, זה לא בשמים, זה לא מעבר לים, הן אינן גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. יתכן שנדרש מאיתנו מאמץ, נדרשת מאיתנו התכוונות מיוחדת, נדרשת מאיתנו התמודדות עם קשיים, נדרשים מאיתנו ויתורים, אך הדבר בידינו ובכוחנו, אין תירוצים.

חז"ל העלו את הפסוק למעלה גבוהה יותר. המדרש מספר לנו על מחלוקת הלכתית סוערת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לחכמים אחרים, בסוגיה של טומאה וטוהרה, סביב שאלה הנוגעת לחפץ של אדם מסוים, תנורו של עכנאי. ר' אליעזר סרב לקבל את הכרעת הרוב, בטענה שהוא יכול להוכיח באותות ובמופתים את צדקתו. ואכן, הוא מחולל מופתים שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה – בהבל פיו הוא קורא למי הנחל לעצור אם הלכה כמותו, ואח"כ לעץ להיעקר ממקומו ולנטוע עצמו במרחק, לקירות הבית לרעוד, והכל מצייתים למוצא פיו. ובסופו של דבר, כשכלום אינו עוזר, שולף את נשק יום הדין, ההוכחה האולטימטיבית לצדקתו, שאי אפשר לערער אחריה; הוא קרא לשמים: אם הלכה כמותי שמים יעידו. יצאתה בת קול מן השמים ותמכה בעמדתו. לכאורה, מה עוד נותר לדון לאחר מכן? אין עוד כל מקום לספק. והנה, קם ר' יהושע ופסק: "לא בשמים היא". כלומר, התורה ניתנה מן השמים פעם אחת, ומעתה היא מסורה בידינו. אנו, בני האדם, כאן על פני האדמה, ממשיכים ליצור אותה, על פי הבנתנו ועל פי צרכי המקום והזמן. והוסיף: "אחרי רבים להטות", כלומר ההכרעה אינה נסית ואינה שמיימית אלא היא דמוקרטית – דעת הרוב קובעת. ואיך, על פי המדרש, הגיב הקב"ה? הוא חייך לעצמו ואמר: "נצחוני בניי, נצחוני בניי", ובכך ניתנה גושפנקא מריבונו של עולם להכרעה האנושית הדמוקרטית, כתורת האמת.

המדרש הזה נועד להתמודד עם שאלות "מי שמכם" שהופנו כלפי חז"ל. איך הם מעזים לחרוג מן הכתוב בתורה ולחולל את המהפכה הגדולה ביהדות? אבל חז"ל הבינו, שכדי שהתורה לא תהיה אות מתה אלא תורת חיים, יש להתאימה לזמן ולמקום. היום, יש מי שמציגים עצמם כתלמידי חז"ל, אך שוללים את דרכם ומתייחסים אל ההלכה החז"לית כאל פרשה סתומה שאין עוד מקום לחדש אותה; משל הייתה תורה למשה מסיני. אולם רוח חז"ל אינה נוחה מהגישה הזאת. ברוח חז"ל יש לומר לאורתודוכסיה הזאת: "לא בשמים היא".

אני רואה משמעות נוספת בפסוקים הללו. כאשר אומר משה: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? הוא גם אומר ליהודים שאין להם אפיפיור. היהודים אינם זקוקים עוד למי שיעלה בעבורם לשמים, ועל פיו ישק דבר. זכותו של כל יהודי ללמוד את התורה על בוריה, לפרש אותה ולדרוש אותה, ואין בעל סמכות-על שהינו צינור, כביכול, בין שמים לארץ, בין הקב"ה לבין האדם. אין לקבל את ההתייחסות לרב גדול כאל ספר תורה מהלך, שעל פיו ישק דבר. וכאשר רב פוסק פסיקה המנוגדת בעליל למוסר האנושי ולהיגיון, מותר לחלוק עליו ולשלול מכל מקום את פסיקתו, וכאשר רב גדול חותם על הסכמה על ספר תועבה, אין בכוחו להכשיר את השרץ, אלא הוא בסך הכל מעיד על עצמו, שאין הוא רב גדול אלא איש קטן.

פסוקים נוספים מנאומו של משה, הם בעיניי ליבת היהדות: יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". בפסוק זה אומר משה בפירוש, שאלוהים נתן לנו אופציות שונות, אבל הבחירה היא שלנו. אם הבחירה היא שלנו, הרי שהאחריות היא עלינו. התורה שוללת את הדטרמיניזם, והיא מטילה על האדם את מלוא האחריות למעשיו, לבחירותיו ולהחלטותיו. אך משמעות הבחירה אינה ש"כל אחד יעשה מה בא לו", אלא שיש לאדם מנגנון בחירה בין טוב ורע, ועליו לבחור. לבחור במה? "ובחרת בחיים".

"ובחרת בחיים" – ערך החיים הוא ערך נשגב העומד מעל ערכים אחרים. פיקוח נפש דוחה שבת. המחשבה שיש סיבה הלכתית המצדיקה הימנעות מתרומת איברים להצלת חיי אדם, היא כפירה בעיקר. הרעיון שיש להימנע מבניית חדר מיון קדמי באזור מוכה טילים, כיוון שיש כמה עצמות עבשות מתחת לאדמה, מנוגד בעליל לרוח התורה.

למרבה הצער, לקינו בזילות ערך החיים. אין שבוע שאיננו שומעים על מקרי רצח מזעזעים בישראל. השבוע נחרדנו לשמע הפרשה המצמררת, של אדם שרצח במו ידיו את שני הוריו, כדי ליהנות מכספי הירושה – האם אפשר לרדת לנקודת שפל נמוכה יותר?

האם משמעות ה"ובחרת בחיים", היא שבכל מקרה החיים הפיסיים עומדים מעל לכל דבר אחר? האם אין ערכים שלמענם ראוי לסכן את החיים? אומר משה בפרשתנו: טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. הבחירה בין חיים למוות, אינה רק בחירה בין שני מצבי הצבירה הפיסיים הללו. החיים – פירושם הטוב. המוות – פירושו הרע. הבחירה בחיים, היא הבחירה בטוב. הטוב הוא המעניק טעם לחיים. חיים של בחירה ברע, הם חסרי טעם, הם משולים למוות.

הבחירה היא בידינו – בחירה בחיים, בחירה בטוב.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה! שבת שלום ושנה טובה!