הבלוג של אורי הייטנר

אבו מאזן יודע שלא יקבל בעתיד הנראה לעין הצעה טובה יותר, בעבורו, מהצעתו של אולמרט אותה דחה. לכן, מאז הקמת ממשלת נתניהו הוא דוחה את כל החיזורים והלחצים ומסרב בתוקף לחדש את המו"מ לשלום עם ישראל. לכן, למרות הצעד מרחיק הלכת וחסר התקדים של ישראל, שהקפיאה למשך עשרה חודשים כל בניה ביו"ש, הוא סירב למו"מ. הוא מעדיף פתרון כפוי.

בפתרון כפוי, מקווה אבו-מאזן לקבל את מה שהוא יכול לקבל גם במו"מ, אך בלי לשלם את המחיר הנדרש ממנו במו"מ – שלום. בהסכם שלום, יהיה על הפלשתינאים להכריז על סוף הסכסוך, להכריז שהם מוותרים על כל תביעות נוספות, לוותר על טענת "זכות" השיבה, וגם על חלק מתביעותיהם הטריטוריאליות. בהסכם שלום, ידרשו הפלשתינאים לסלק את הגורם היחיד, אין בלתו, לסכסוך בינם לבינינו – אי הכרתם בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכך, אין הם מוכנים. את הדרישה הזאת הם מנסים לעקוף באמצעות הפתרון הכפוי, שיכפה על ישראל נסיגה לקווי 67' וחלוקת ירושלים, והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ללא שלום עם ישראל, שתמשיך להיאבק על "מימוש הזכויות הצודקות של העם הפלשתינאי", קרי – "זכות" השיבה, שמשמעותה היא הצפתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים, שישימו קץ לקיומה.

ספק אם אבו מאזן היה ניגש למהלך באו"ם, אילו ידע שיכשל. אין ספק, שציפיותיו מהמהלך היו אחרות. הוא היה משוכנע שמהלכו יביא להכרזה חד-צדדית באו"ם על מדינה פלשתינאית בקווי 67', קבלת המדינה לאו"ם והעמדת ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג על פלישה למדינה ריבונית. מהלכו נחל כישלון חרוץ.

במשך כל החודשים האחרונים, התקשורת והמערכת הפוליטית בישראל פמפמו לנו את "ספטמבר השחור", יום הדין הנורא והאיום, יום הצונאמי המדיני. מידי יום ביומו זרעה התקשורת פאניקה, במאמרים רוויי היסטריה, אודות ממשלת "ביברמן" שבמדיניותה הקיצונית המיטה על ישראל בידוד מדיני נורא, הפכה את ישראל למדינה מצורעת, יצרה קרע בלתי ניתן לאיחוי עם ארה"ב – לא רק עם אובמה אלא אפילו עם יהדות ארה"ב. והנה, מהצונאמי לא נותר אפילו צל חיוור של אדווה קלה. ההיפך הוא הנכון, "ספטמבר" הסתיים בהצלחה ישראלית וכישלון פלשתינאי. ארה"ב התייצבה לצדנו יותר מאי פעם בעבר, התגייסה במלוא עוצמתה המדינית לבלימת יוזמת הפתרון הכפוי, הודיעה באופן חד משמעי שתטיל וטו על ההצעה והנשיא האמריקאי נשא באו"ם נאום פרו ישראלי חסר תקדים. והנה, קרוב לוודאי שכלל אין צורך בווטו האמריקאי, כיוון שכלל אין רוב במועצת הביטחון להצעה הפלשתינאית. והנה, מסתבר שהעולם החופשי אינו נותן ידו ליוזמת הפיתרון הכפוי. מסתבר שעל אף ההיסטריה, ובניגוד לאיומים שלנו על עצמנו, העולם כולו אינו נגדנו. העולם אינו נגדנו למרות, ואולי בזכות, המדיניות של הממשלה וסירובה להתקפל מול כל לחץ.

אבו מאזן לא פילל לתבוסה משפילה כזאת. היכן הוא טעה? היו לאבו-מאזן שתי טעויות קשות בקריאת המציאות. טעותו הראשונה, הייתה שהוא נישא על גלי אופוריית  קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, שיצר תחושה של הצלחה בבידודה של ישראל והפיכתה למעין דרום אפריקה ב', בהצגתה כמדינת אפרטהייד.

אכן, למהלך הדה-לגיטימציה היו הצלחות רבות, ובמשך מספר שנים ישראל עמדה אובדת עצות מולו. המהלך הגיע לשיא הצלחתו בעלילת גולדסטון ובמשט מרמרה. אולם בשנה האחרונה המגמה השתנתה, והקמפיין החל לאבד גובה. שנת תשע"א הייתה שנת מפנה, שנה של מהפך מדיני חיובי לטובת ישראל.

את הברית עם תורכיה, אותה הפרו התורכים במדיניות עוינת מבית מדרשו של אחמדיניג'אד התורכי, איש האסלאם הרדיקאלי ארדואן, החליפה ישראל בברית עם יריבתה של תורכיה - יוון ועם ממשלתה הסוציאליסטית ובהידוק הקשרים עם בולגריה וקפריסין. ברית זו הוכיחה את עצמה במשט 2011, שהחל בקול תרועה רמה והסתיים בקול ענות חלושה, בזכות סירוב מוחלט ואקטיבי של צרפת, יוון וקפריסין ושל מדינות אחרות לאפשר את קיומו (במקרה זה אפילו התורכים התקפלו השנה). היה זה הישג מדיני אדיר לישראל.

הישג נוסף היה דו"ח ועדת פאלמר לבדיקת אירועי משט מרמרה, שגיבה את ישראל, הצדיק את הסגר הימי הישראלי על עזה והפריך את טענת ה"מצור", כביכול, על עזה. העולם מבין יותר ויותר, שסיפורי ה"משבר ההומאניטרי" בעזה אינו אלא תעמולת כזב. אפילו גולדסטון חזר בו מעיקרי עלילת הדו"ח שלו.

בריטניה, שבה קמפיין הדה-לגיטימציה היה האפקטיבי ביותר עד כה, חוקקה חוק ששם קץ לאינתיפאדה המשפטית שרדפה את המדינאים, הקצינים והחיילים הישראלים שביקרו בה, בהטרדות של תביעות משפטיות וצווי מעצר בגין "הפרת זכויות האדם" ו"פשעי מלחמה", כביכול. התזמורת הפילהרמונית הבריטית השעתה ארבעה נגנים שחתמו על תמיכה בחרם על ישראל. אוסטרליה חוקקה חוק חד משמעי נגד החרם על ישראל ונגד הסתה לחרם.

אבו מאזן יזם את הפניה לאו"ם כשהקמפיין הזה היה בשיאו. הוא לא פילל, שבהגיעו לאו"ם, הקמפיין הזה ידעך.    

טעותו השניה של אבו מאזן הייתה, שלא היטיב להבין את מדיניותו של אובמה לאשורה. אובמה, בראשית דרכו, רצה להיכנס להיסטוריה כמי שהביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב והמערב לבין העולם המוסלמי. השאיפה הזו ראויה ומוצדקת, אלא שהוא נקט בדרך שגויה – דרך הפייסנות נוסח צ'מברליין. מדיניותו הביאה לפגיעה משמעותית במעמדה הבינלאומי של ארה"ב. אובמה הבין ואט אט הפנים והוא משנה בהדרגה את דרכו.

מדיניות הפייסנות של אובמה, כללה בתוכה כתף קרה לישראל, שהגיעה לשיאה ביוזמתו לתבוע את הקפאת הבניה בהתנחלויות כתנאי למו"מ, ובהתכחשותו למכתב בוש שבו התחייבה ארה"ב לתמוך בחלק מדרישותיה הטריטוריאליות של ישראל. הסרבנות הפלשתינאית לחדש את המו"מ על אף ההקפאה מצד אחד, ומצד שני – דעת הקהל האמריקאית האוהדת את ישראל שסלדה מהפגנת העוינות של אובמה לישראל, הביאו לשינוי בדרכו ובמדיניותו.

אבו מאזן יזם את המהלך, כאשר סבר שאובמה בכיסו וייתן יד לפעולתו (על אף ההתנגדות האמריקאית המסורתית לפתרון כפוי). כאשר הגיע ספטמבר, אובמה כבר היה במקום אחר לגמרי.

איני מנסה להציג תמונה מדינית ורודה של המציאות. אין להקל ראש בהתדרדרות היחסים של ישראל עם מצרים וירדן, בעקבות המהפכות בעולם הערבי ולא בפגיעה ביחסים עם תורכיה בשל מדיניותו של ארדואן. אני צופה המשך ההתדרדרות בשנה הקרובה.

אולם בסך הכל, תשע"א הייתה שנת מפנה לטובה במעמדה המדיני של ישראל. ממשלת ישראל ראויה לשבח על הישגיה אלה.

* "שישי בגולן"