הבלוג של אורי הייטנר

באוסטרליה חוקק לאחרונה חוק נגד החרם על תוצרת ישראלית. החוק מרחיק לכת וחד משמעי – הוא מגדיר כל פעולה למען החרם כפלילית. הפגנה ליד כלבו שמחר מוצרים ישראליים פוזרה כבלתי חוקית ומשתתפיה נעצרו כעבריינים.

התזמורת הפילהרמונית הבריטית השעתה מתוכה, בצעד חסר תקדים, ארבעה נגנים, שבמאמר לעיתון הביעו תמיכה בחרם על ישראל. החלטה זו היא ניצחון האמנות על השנאה, ניצחון התרבות על האנטישמיות.

ואצלנו? חוק מתון (אם כי מיותר, כי הוא עלול לגרום לתוצאה הפוכה) המתיר לנפגעים כלכלית מהחרם לתבוע בתביעה אזרחית את מי שהסיתו לחרם, מוקע כ... "גזעני", "דרקוני", "בלתי חוקתי", "פשיסטי" (!). יוסי שריד מעלה על נס כאיש השנה שחקן שהחרים הופעה בהתנחלויות, כדמות מופת, על שהעדיף את הפוליטיקה של השנאה על המצפון האמנותי.

אולם דומני ששיח השנאה וההסתה הזה מתחיל למצות את עצמו. שני אירועים גדולים בקיץ האחרון הוציאו ממנו את עוקצו, והפכו אותו למיושן ופאתטי.

האירוע האחד היה המחאה החברתית הגדולה. מראשית המחאה, ניסו גורמים שונים, כמו אלדד יניב, עסקן ה"שמאל" ה"לאומי" (שאין בו שמץ של שמאל ושמץ של לאומיות) לתפוס עליה טרמפ, להסיט (ולהסית) אותה ממסלולה לכיוון של שנאת האחר והסתה נגד המתנחלים והחרדים. עיתון "הארץ" הקצה את כותרתו הראשית למאמר של הסופר עמוס עוז, שתחת הכותרת האורוויליאנית "אנשים אחים אנחנו" הסית לשנאת המתנחלים והחרדים.

והנה, הניסיונות הללו נחלו כישלון חרוץ. הן המוני בית ישראל שנטלו חלק במאבק והן מנהיגי המאבק, לא נתנו לכך יד, התעלמו מכך והניסיון הזה כשל. במאמר חגיגי לגיליון ראש השנה של "הארץ" כתבה על כך סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות. מערכת חינוך שוויונית. רווחה".

האירוע השני היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית מחושבת מאוד, השוקלת היטב את מעשיה ודיבוריה ומטיבה לכלכל את מעשיה. הראיון שהעניקה לגידי וייץ ב"הארץ" בעיצומה של ההתמודדות, לא היה בשום אופן פעולה בלתי מחושבת. שלי ידעה היטב שדבריה יעוררו סערה, היא ידעה שהם יהיו שנויים במחלוקת, היא ידעה שיריביה ינצלו את הדברים כדי לתקוף אותה, היא ידעה שצפויה לה מקלחת צוננין פוליטית ותקשורתית, היא ידעה שתאבד קולות בבחירות, אך אולי תקבל קולות אחרים תחתיהם. כן, היא גם ידעה שהראיון יהפוך אותה לבלתי קונצנזואלית בעליל במפלגתה ואף הסתכנה בכך שהדינאמיקה שיעורר הראיון יפגע בסיכוייה לנצח.

מדוע, אם כן, בחרה שלי להתראיין ולומר גלויות את הדברים? ומדוע בתגובה להתקפות עליה, חזרה על הדברים שוב ושוב ולא חזרה בה כמלוא הנימה? ראשית, כי אלו עמדותיה, זו האמת שלה, וכמנהיגה מן הראוי שלא תסתיר אותה. אולם לעיתוי היה גם שיקול פוליטי. שלי ידעה, שאם תצא מהארון האידיאולוגי ותאמר את הדברים אחרי ניצחונה, היא תואשם במחטף, בכך שהסתירה את עמדותיה טרם הבחירות כדי לזכות בקולות הבוחרים במפלגתה, וכעת היא עושה בקולות שימוש פסול. נקל לשער איך היו מסתערים עליה כל יריביה, השוחרים לטרפה, אילו הראיון היה מופיע שבוע אחרי ניצחונה.

שלי יחימוביץ' הציגה בראיון את תעודת הזהות הפוליטית שלה. עם תעודת הזהות הזאת פנתה לציבור המצביעים, על סמך תעודת הזהות הזאת היא ביקשה מנדט ציבורי ועל סמך תעודת הזהות הזאת קיבלה מנדט ציבורי. כשתאמר היום את הדברים, איש לא יוכל לטעון כלפיה שאינה מייצגת את רצון בוחריה. זה היה השיקול הפוליטי החכם והמנהיגותי שלה, וזה המנדט הציבורי שהיא קיבלה.

האמת היא שבדבריה בנושא ההתנחלות לא ביטאה שלי יחימוביץ' עמדה מדינית כלשהי, אלא עמדה חברתית ומוסרית, שהינה פועל יוצא של תפיסת עולמה החברתית הכוללת. אי אפשר לדבר ברצינות על סולידריות חברתית, על "אנחנו", ולהדיר מאות אלפי ישראלים, להחרים אותם, להסית נגדם. שלי יחימוביץ' לא ביטאה עמדה מדינית בזכות ההתנחלות ביהודה ושומרון, אלא עמדה חברתית נגד שיח השנאה כלפי ציבור המתנחלים. האמירה שלה שאין שחר לטענה שההתנחלויות הן הגורם לבעיות הכלכליות חברתיות ופתרון הבעיות עובר בפגיעה במתנחלים, אף היא אמירה חברתית ולא מדינית. בסך הכל שלי יחימוביץ' אמרה את האמת הידועה גם למסיתים נגד המתנחלים. בניגוד אליהם, היא מעוניינת להתמודד באמת עם בעיות החברה והכלכלה, ולכן אינה נותנת יד להסחת הדעת מהן אל עבר ה"אחר" שיש מי שאוהבים לשנוא.

ההתקפות עליה, נבעו מכך שפגעה בקודש הקודשים של ה"שמאל" המדיני – שנאת המתנחלים. ניצחונה הוא ניצחון על שיח השנאה הזה, ובכך היא תרמה תרומה גדולה לחברה הישראלית בעצם ניצחונה.

שני האירועים הללו יוצרים בקרבי תחושה אופטימית שהסולידריות החברתית מנצחת את השנאה. אין לי ספק שהשנאה תנסה להרים את ראשה, ועוד נשמע ממנה, אך מנחשול השנאה נותר בקושי קצף על פני המים.

* "שווים", BSH