הבלוג של אורי הייטנר

בשיח הזכויות המשפטי-ליברלי, הדומיננטי בשיח הישראלי בשנים האחרונות, נדונה פסיקת בית המשפט שאפשרה את רישומו של יורם קניוק כ"חסר דת", בעיקר דרך שאלת זכותו של הפרט להגדיר את דתו או את היותו חסר דת. דיון זה מחמיץ את ההזדמנות שהסוגיה מציבה לפתחנו, לשיח זהויות; שיח תרבותי העוסק בשאלת מהות זהותנו היהודית.

בקשתו של יורם קניוק, שונה במהותה מעתירה לבג"ץ של קבוצת אזרחים בראשות שולמית אלוני, הדורשים להגדיר אותם בסעיף הלאום כ"ישראלים", לא כיהודים. דרישתם היא כפירה בעיקר העיקרים של הציונות, הקמת "מדינת היהודים" כהגדרתו של הרצל, או "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", כהגדרת מגילת העצמאות. הציונות נועדה להבטיח את קיומו ועתידו של העם היהודי, באמצעות מדינת לאום יהודית ריבונית בארצו, מדינת ישראל. הרעיון שהגולם – מדינת ישראל, יקום על יוצרו – הציונות, יהפוך על צירה את ייעודה של המדינה מהבטחת קיומו של הלאום היהודי, לקץ קיומו של הלאום היהודי והחלפתו בלאום מומצא – "ישראלי", מין בליל חסר שחר של בני לאומים שונים החיים בארץ הזאת, והגדרתם באופן מלאכותי כ"לאום" חדש, הוא רעיון עוועים.

יורם קניוק לא נקט בגישה החסלנית הזאת. הוא עומד על הגדרתו כבן הלאום היהודי, וככזה – על הגדרתו כיהודי חסר דת. קניוק אינו כופר בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. העיקרון העומד בבסיס דרישתו הוא הפרדת הלאום מן הדת.

האם ראוי ונכון להפריד את הלאום היהודי מן הדת היהודית? מהו לאום? האם הוא רק הגדרה אתנית של בני מוצא אחד? אם הגדרתו של הלאום היהודי היא אתנית בלבד, אין משמעות לשאלת הדת. אולם לאומיות אינה רק אתניות; היא תרבות, היא היסטוריה, היא ייעוד משותף. התרבות היהודית אינה רק דת, ובוודאי שאינה רק ההגדרה האורתודוכסית של הדת. וההיסטוריה היהודית אף היא אינה רק דת. אולם בשלושת אלפי שנות התרבות היהודית, המגדיר העיקרי שלה היה הדת. וגם עיקרה של התרבות החילונית שנוצרה ב-200 השנים האחרונות, הוא דיאלוג עם המקורות היהודיים הדתיים. אחד העם, ביאליק, שלונסקי, אלתרמן, יהודה עמיחי – כל יצירתם הייתה הדיאלוג הזה. וגם יצירתו של יורם קניוק, אחד הסופרים הטובים והחשובים בתרבות הישראלית, שואבת מן המקורות. אין לאום ללא תרבות לאומית, אין לאום יהודי ללא תרבות יהודית, אין תרבות יהודית ללא הדת היהודית, ולכן אי אפשר להפריד בין הלאום והדת.

הפרדה כזו מנוגדת להיסטוריה ולמהות המיוחדת לעם היהודי. הנצרות והאסלאם, למשל, אינן דתות לאומיות. נוצרי יכול להיות בן כל לאום וכך גם מוסלמי. צרפתי, גרמני, רוסי, יכולים להיות בני כל דת שהיא. הייחוד היהודי הוא הקשר שאינו ניתן להפרדה בין לאום ודת; אין דבר כזה יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי. בן הלאום היהודי אינו יכול להיות בן דת אחרת. לכן, הפרדה מלאכותית כזו, בין יהודי לדתו, יכולה להיות כתובה במסמכים משפטיים, אך היא מנותקת מן החיים האמיתיים.

ומה באשר ליהודי שאינו דתי, שאינו מאמין, שאינו שומר מצוות? יש יהודים רבים כאלה. רוב היהודים בימינו אינם מגדירים עצמם כדתיים, בוודאי לא כדתיים אורתודוכסיים. על פי הסקרים, רוב היהודים בישראל שאינם דתיים מגדירים עצמם כמסורתיים. על פי אותם סקרים, רוב היהודים המגדירים עצמם כחילונים, חשים זיקה למסורת ולתרבות ושומרים על חלק מן המצוות ומן המנהגים. אין כמעט חילונים שאינם מלים את בניהם. אין כמעט חילונים שאינם חוגגים את ליל הסדר. רוב גדול של החילונים מדליקים נרות חנוכה. רבים מאוד מן החילונים צמים ביום הכיפורים. חילונים רבים שותפים לתופעת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בעשרים השנים האחרונות. העובדה שאין הם דתיים, אינה הופכת אותם ל"חסרי דת". בעצם היותם בני הלאום היהודי, הם בני לאום שיש לו דת, ולכן הם אינם חסרי דת.

יש מקום לבירור מעמיק על מקומה של הדת בחיים בישראל; יש מקום לדיון פתוח על הנהגת נישואין אזרחיים, על המעשה האנטי ציוני של הערמת קשיים על הגיור, על המונופול האורתודוכסי על החיים הדתיים, על תופעות של הקצנה דתית. בהגדרות משפטיות וירטואליות כמו "יהודי חסר דת", ובשיח הזכויות סביב הפסיקה הזאת, אין כל תרומה לבירור הזה.     

* "ישראל היום"