חנן פורת היה איש רב פעלים, שהשפיע השפעה גדולה מאוד על תולדות מדינת ישראל מזה למעלה מארבעה עשורים, מאז הנהיג את חזרת בני כפר עציון חזרה הביתה, להקים מחדש את ביתם שחרב, מיד לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים.
מפעל חייו של חנן פורת, ההתיישבות היהודית ביש"ע, היה שנוי במחלוקת ציבורית וכזה הוא גם כעת. לפיכך, סביר להניח שגם מידת האהדה לחנן פורת מושפעת מאוד מעמדתו של כל אחד אודות מפעל זה.
עם זאת, גם יריביו לא יכחישו שמדובר באדם ישר מאוד, צנוע, הגון, אידיאליסט אמיתי, שהאמין בדרכו בכל לבו והעמיד את טובת האומה בראש מעיניו. לא היה זה מנהיג שבשלב זה או אחר "יעשה לביתו".
מצער מאוד, שיותר מכל מפעליו ומעשיו, הוא עלול להיזכר בשל אותו "פורים שמח" תשנ"ה, לאחר הטבח במערת המכפלה; אותה השמצה, אולי נכון יותר לומר – אותה עלילה, כאילו חנן פורת חגג את הטבח.
חנן פורת סלד מכל מעשה טרור יהודי, מאז המחתרת היהודית ואילך, ובוודאי שהוא סלד בכל לבו ובכל מאודו מהטבח בחברון ומגולדשטיין, המחבל הרוצח. אולם הטבח נעשה בפורים, ויהודי מאמין כחנן פורת מברך בפורים את כל מי שנקרה לדרכו בברכת "פורים שמח". "פורים שמח" אינו תיאור מצב, אלא איחולים. כך הוא נוהג גם כשהלב אבל ורותח. כך הוא נהג גם באותו בוקר, בכניסה לישיבת חירום של הנהגת יש"ע בעקבות הטבח.
בישיבה יצאה הודעת גינוי חריפה לטבח. חנן פורת – ודאי וודאי שהוקיע בכל לשון את הטבח. אבל מצלמת הפפראצי הטלוויזיונית התמקדה בתמונתו מאחל לחבריו "פורים שמח", והחגיגה החלה – הנה, חנן פורת, ממנהיגי המתנחלים, מבטא שמחה על הרצח. כתבת הטלוויזיה רינה מצליח עשתה מכך מטעמים.
יתכן שהייתה כאן אי הבנה, קוד שפה שונה בין המצולם לכתבת. אולם הרי חנן פורת הבהיר שוב ושוב את הנושא, גינה שוב ושוב את הרצח. אך זה לא עזר – מי שרצה להפיק רווח מן הסיפור הזה, לא הרפה. והיו מי שהקפידו וטרחו למחזר את השקר ולרדוף עמו את חנן פורת עד אחרון ימיו.
בתקופת האינתיפאדה השניה, איבדה משפחה דתית, ממכריי, את בנה בפיגוע. הבשורה המרה הגיעה למשפחה סמוך לכניסת השבת. המשפחה ישבה ליד שולחן השבת, שרה זמירות שבת וכך נהגה עד צאת השבת. עם צאת השבת, החל האבל והבכי. קשה להבין זאת, אך זה כוחה של אמונה, לטוב ולרע.
שבוע לאחר הטבח באיתמר, בו נרצחה משפחת פוגל, תיעדה הטלוויזיה את חג פורים באיתמר. כן, גם שם איחלו "פורים שמח", והשתדלו להפריד בין שמחת פורים לאבל הנורא על האובדן.
כך בדיוק נהג חנן פורת בפורים תשנ"ה. הוא הפריד בין שמחת פורים לבין הזעזוע מן הטבח.
אבל מי שחיפשו הזדמנות להכות בו, לא החמיצו אותה ודבקו בה לאורך שנים.
מן הראוי שהכתבת שהציתה את התבערה הזאת, תכרע ברך ליד קברו ותבקש סליחה ומחילה.
יהי זכרו ברוך!
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
