"גמר חתימה טובה", איחלתי לאחד החברים, כפי שאני מאחל לכל יהודי ביום הכיפורים ולקראתו. "אני לא חותם על שום דבר" הוא השיב, ולעיניי המשתאות הוא הסביר: "בנאדם צריך לעשות מה שהוא מאמין, לא לעשות דברים שהוא לא מאמין בהם".
ובמילים אחרות, הוא אמר שכחילוני וכמי שאינו מאמין באלוהים, אין הוא מתחבר לריטואל הקשור לאמונה ולדת. אני בהחלט מבין את הכוונה ואף יכול להתחבר אליה. אולם אני מאמין שיום הכיפורים הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מ"אמונה באלוהים". יום הכיפורים יכול להיות ריטואל פולחני ריק וחסר ערך, בידי אדם דתי ומאמין באלוהים, והוא יכול להיות מאוד עמוק ומהותי לאדם חילוני. הבחירה בידינו.
****
כשאני מאחל לאחרים ולעצמי גמר חתימה טובה, לא חולפת במוחי כל מחשבה על כך שאלוהים בעל זקן לבן יושב על כיסא מלכותו ושוקל במאזנים את מעשיי, ושופט אותי לחיים או למוות. בעיניי, מחשבה כזאת היא כמעט עבודת אלילים.
אני רואה אחרת לגמרי את רעיון ה"חתימה הטובה" – כביטוי לגישה האנטי דטרמיניסטית ואנטי פטאליסטית של היהדות. דטרמיניזם, הוא גישה על פיה השליטה שלנו בתהליכים כמעט ואינה קיימת והאירועים מתקיימים מעצמם על פי חוקיות מובנית, כהתפתחות הכרחית מתוך אירועי העבר. הפטאליזם הוא אמונה בגורל, אמונה שהכל קבוע מראש ואין לנו כל שליטה והשפעה על החיים.
היהדות מאמינה בבחירה החופשית של האדם. גם אם "הכל צפוי" – הרשות נתונה ואנו קובעים את גורלנו. התיאור על האל היושב מול המאזנים – משמעותו שהאל אינו קובע מראש את גורלו של אדם, אלא עתידו נקבע על פי מעשיו. ניטול מתוך הסיפור הזה את האל, ועדיין הרעיון הוא אותו רעיון; האחריות האנושית, אחריות להיות אנשים טובים יותר, מוסריים יותר, אמתיים יותר, צודקים יותר, ילדים טובים יותר, הורים טובים יותר, חברים טובים יותר בקהילה, אזרחים טובים יותר במדינה. האדם אחראי לחייו, אך לא רק לחייו אלא לתיקון עולם. היכולת של כל פרט לגרום לנזק גדול לכלל, היא אדירה, אך כל פרט יכול להועיל לחברה ולקדם אותה, בכל פעולה ובכל מעשה.
יום הכיפורים הוא היום שבו יהודי עושה את חשבון נפשו. חשבון הנפש הוא הכתיבה והחתימה. אולם אין הכתיבה והחתימה עוסקים רק בבדיקת מעשיו של אדם בשנה היוצאת, אלא גם בהבטחה שלו לעצמו מה יעשה מכאן ואילך. בעבורי – זאת החתימה. אני חותם על חוזה מוסרי עם עצמי ועם סביבתי ומתחייב להיות טוב יותר בשנה הקרובה.
ונשאלת השאלה – האם יש צורך ביום אחד בשנה לחשבון הנפש? האם אין אדם צריך לעשות חשבון נפש בכל יום? ודאי שכן. אך הטקסיות, החגיגיות, הקדושה, הם מרכיבים חיונייים בתרבות האנושית. מהו חג ומועד? קידוש = ייחוד, של יום אחד בשנה, כדי להאיר בו על ערך שאנו מחויבים לו כל השנה, והתכוונותנו אליו ביום הזה, אמורה להשליך על כל ימי השנה. כך כל חג, ובעיקר היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, יום הכיפורים.
האם אדם זקוק לנוסח התפילות ולמנהגי יום הכיפורים לשם חשבון נפש? לא בהכרח. אולם מאחר ואיננו רק פרטים, אלא חלק מקולקטיב לאומי ותרבותי, הריטואל הזה, המשותף ליהודים בכל מקום בעולם וליהודים בכל תקופה בהיסטוריה, הופכת את חשבון הנפש לחוויה קולקטיבית. זוהי סינרגיה – שלם הגדול מסכום חלקיו. חשבון הנפש הפרטי שלי מתעצם, מעצם היותי שייך לעם שלם שפרטיו עושים ביום זה את חשבון נפשם, ובאותו היום מתפללים אותן תפילות ומקיימים אותם מנהגים. ואם איני מתחבר לזה? אני מאמין שכל אחד יכול להתחבר למשהו מתוך הריטואל הזה.
אני מתחבר מאוד לצום, מאז ילדותי. ההתנזרות, יום בשנה, מצרכי הגוף וענייני החומר, וההתמקדות ברוח, בחשבון הנפש, בתיקון עצמי ובתיקון עולם, הינה ערך נעלה בעיניי. ובאשר לתפילות – עם חלקן אני מזדהה מאוד. עם אחרות ממש קשה לי, ובאופן כללי, עצם ההתחברות לטקסט השייך לקולקטיב היהודי חשובה לי.
****
החיבור שלי ליהדות ובכלל זה ליום הכיפורים, היא מתוך המציאות שבה אני חי, אך בתוך מכלול האמונות האישיות שלי. עם דבר שאותו אני שולל, מבחינה ערכית ומוסרית, בכל ימי השנה, איני יכול להזדהות ביום כיפור. ההיפך הוא הנכון, דווקא ביום הכיפורים קשה לי יותר לקבל אותו. לכן, בכל שנה חורה לי מאוד, שהתפילה שאנו מקיימים בבית הכנסת האורטלי, מדירה את האישה, ודוחקת אותה מלב ההוויה אל מאחורי הפרגוד. הדבר הזה מנוגד לערכיי האישיים ולערכינו הקהילתיים, ואיני מבין מדוע עלינו לאמץ זאת ביום הכיפורים ובעליות לתורה של בני המצווה.
אני מייחל ליום שבו נפרד מהנוהג הזה. יש היום קהילות דתיות אורתודוכסיות, המקיימות מניין שוויוני, או לפחות חותרות לתפילה שוויונית יותר ויותר. לדוגמה, בקהילת "שירה חדשה" בירושלים יש הפרדה בין המינים, אך הגברים והנשים יושבים באותו אולם, ללא מחיצה, הנשים בחצי האולם, הגברים בחציו השני. ארון הקודש, במת הקריאה בתורה ודוכן שליח הציבור ניצבים באמצע. נשים עולות לתורה, שהרי אין כל איסור הלכתי על כך, ואף מתפללות כשליחות ציבור בחלק מן התפילות, כאלו שאין אודותיהן איסור הלכתי מפורש.
ואנחנו, שאיננו אורתודוכסים, איננו חיים על פי ההלכה, למה דווקא את הנוהג הזה, הבלתי שוויוני, המשפיל את האישה – למה דווקא אותו אנו מאמצים, יום בשנה? הרי המסר שאנו מעבירים לילדינו, ובעיקר לילדותינו, הוא שזאת היהדות, ואנחנו "קצת יהודים", יום בשנה, ולכן נביא אלינו "יהודים אמתיים", שיורו לנו כיצד לנהוג. למה? האם איננו יכולים להוביל ולנהל תפילה בעצמנו? אם לא – אנו יכולים להביא מניין קונסרבטיבי, למשל, שבו התפילות הן אותן תפילות, אך אין הפרדה בין המינים. ואפשר להביא גם מובילי תפילה אורתודוכסיים שמוכנים לכך. בקיבוץ בית העמק, למשל, מידי שנה מגיע מניין מהקיבוץ הדתי, המוביל את התפילה ללא הפרדה. אני מציע שנאמץ דרך זו. אני אומר זאת, למרות ההערכה הגדולה והאהבה הגדולה שאני רוחש לגבע ולדינה ולחברי קבוצתם, עמם אנו מציינים בשנים האחרונות את יום הכיפורים, ושמח מאוד על הקשר איתם. אולם מאוד איני שבע רצון, מכך שדווקא ביום הכיפורים אני עושה שקר בנפשי, ונותן יד לתופעה המנוגדת לערכיי, לערכינו.
****
אנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי". "כל נדרי" קיבלה מעמד של קדושה שאין כמותה לאף תפילה אחרת. היא נחשבת לפסגה של התעלות, היא מעוררת התרגשות שיא; אנשים המדירים רגליהם מבית הכנסת בכל ימות השנה באים לשמוע דווקא אותה. מעדויות מתקופת השואה, אנו לומדים על משמעות אדירה לתפילה זו בעבור יהודים רבים. אחד הרגעים המרגשים ביותר בעבורי בשנה, הוא פתיחת התכנסות "כל נדרינו", כאשר אני מתפלל בציבור את תפילת "כל נדרי", בניגון אותו אני נושא מבית הכנסת של ילדותי.
וזה ממש מוזר. למה דווקא התפילה הזאת? קודם כל, היא בכלל בארמית. המנגינה שלה יפה מאוד, אך כך גם הניגון של תפילות רבות. ומבחינת התוכן? תפילת יום הכיפורים עמוסה בטקסטים הרבה יותר מרוממי נפש מהטקסט הזה. הרי מדובר בטקסט משפטי של התרת נדרים, בעידן שבו הנדרים והשבועות כמעט ואינם קיימים. שאלה זו מטרידה אותי שנים רבות, אך דווקא השנה נפל לי האסימון.
בשנים האחרונות נוצרה בתוכנו תופעה של "נדרי ואסרי" ובעיקר "חרמי". אכן, נעשו בתוכנו דברים קשים וחמורים, ובתגובה אנשים טיפסו על עצים גבוהים של "עם האנשים האלה אני לא מדבר", ל"איש הזה אני לא אומר שלום" וכדומה. זאת תגובה טבעית ואף מובנת, אך היא הרסנית לחברה. יום הכיפורים נותן לנו את הסולם לרדת מהעץ הזה, את ההזדמנות לתקן את הקלקול הזה. יום הכיפורים מאפשר לנו "להתפלל עם העבריינים", ואין הכוונה לתת לגיטימציה לעבירות, חלילה, אלא להבין שהיכולת להכיל את האדם שעשה עבירה, אין משמעותה בשום אופן הכלת העבירה עצמה. אנו מתפללים "ייתמו חטאים מן הארץ" ולא "יתמו חוטאים מן הארץ". המטרה שלנו אינה להקיא את האנשים, אלא לגרום להם לעלות על דרך הישר.
בחירת השם "כל נדרינו" להתכנסות שלנו ביום הכיפורים, אומרת שיש לנו דרך משלנו ל"כל נדרי", שאנו בוחרים בה מתוך הטקסט הקנוני של תפילות יום הכיפורים והקריאה בתורה ובהפטרה, ומשוחחים עם הטקסטים הללו באמצעות טקסטים בני ימינו העוסקים באותם ערכים. השנה, ראיתי במותג "כל נדרינו" מסר נוסף - ההזדמנות להתיר את כל הנדרים והחרמות שנדרנו השנה, למען תיקון עולם ולמען היכולת לקיים קהילה בריאה.
****
כתב על יום הכיפורים מורנו ורבנו א"ד גורדון: "ואם היום הזה יחדל היות מה שהינו, וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבֵדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עליה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?"
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
