הבלוג של אורי הייטנר

עמודי החדשות של עיתוני החג יוחדו בעיקר לחדשה המסעירה שהגיחה לעולמנו ערב קודם לכן – עסקת שליט. אגדיר את האווירה השלטת במילה אחת – אופוריה. אכן, השמחה אדירה. אולם כל מי שעיניו בראשו יודע שזה יגמר בבכי.

מעניין להשוות בין הכותרות הראשיות של העיתונים השונים. אלו עיתונים בחרו בכותרת עניינית המעבירה מידע ואלו בקלישאות סוחטות דמעות רייטינג. "ידיעות אחרונות" יצא בכותרת ענק בצבע כחול לבן: "גלעד חוזר הביתה". "ישראל היום" בכותרת ענק בצבע לבן על רקע כחול: "חוזר הביתה". "מעריב", שבשבועות האחרונים נמצא בתהליך מעודד וחיובי של דה-טבלואידיזציה, חזר באופן חלקי לכותרות שאפיינו אותו עד לאחרונה, אולם אף שהכותרת היא בת שלוש מילים בלבד, היא בצבע שחור, בפונט גדול מאוד, אך הרבה פחות מאשר ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום": "גלעד בדרך הביתה". הכותרת ב"הארץ" סולידית ועניינית הרבה יותר, כותרת של מסירת מידע: "נחתמה עסקה לשחרור גלעד שליט". ב"מקור ראשון" כותרת אדומה: "העסקה: גלעד שליט תמורת מאות רוצחים".

הכותרת של "מקור ראשון" היא בעיניי הראויה ביותר, כי היא האמתית ביותר, ולכן היא העיתונאית ביותר. היא אינה מציגה עמדה, אלא את המציאות; מוסרת את המידע על פיו יגבש כל אזרח את עמדתו על העסקה. ביום שובו של גלעד שליט הביתה, החדשות הן הגעתו. ביום אישור ההסכם, הצגתו רק בכותרת "גלעד חוזר הביתה", היא כמו הצגתו בכותרת "הממשלה החליטה לשחרר מאות רוצחים". הממשלה לא החליטה על שחרור מאות רוצחים, אלא לשחרר מאות רוצחים תמורת חזרתו של גלעד שליט. אך היא גם לא החליטה לשחרר את גלעד שליט, אלא החליטה לשחרר אותו תמורת מאות רוצחים. תפקיד העיתונות, כולל הכותרת, הוא לתאר את המציאות. זה אמור להיות ההבדל בין עיתון לבין כרזה פוליטית.

האופוריה הגיעה לשיאה ב"ישראל היום". עיתון זה יצא מגדרו יותר מכל עיתון אחר, וכמובן האיר בזרקור ענק על מנהיגותו של נתניהו. כל כפולת עמודים בעיתון מעוטרת בכותרת ענק בלבן על רקע כחול. עמ' 2-3: "הרגע שחיכו לו 1,934 יום". עמ' 4-5: "נועם, אני מחזיר לך את הבן". כל כך שקוף: הזרקור הוא על נתניהו שמחזיר לנועם את הבן. רק בעמ' 6-7 הכותרת עוסקת בשחרור המחבלים. נחשו מה הכותרת? "1,000 תמורת אחד"? אולי "מאות רוצחים לחופשי"? לא ולא. הכותרת היא: "'הכבדים' לא ישוחררו". אגב, איני מזלזל בכך, אין ספק שזהו הישג משמעותי, הרי עד לפני שבועות ספורים, דומה היה שהמתווה אינו ניתן לערעור, והוא כולל את כל המחבלים שחמאס דורש, והנה עמידה על קווים אדומים הביאה את חמאס למצמץ. ובכל זאת, המידע העיקרי אינו אלה שלא ישוחררו, אלא אלה שישוחררו. ובין אלה שישוחררו יש ויש "כבדים". גם נתניהו מצמץ. הכותרת הזאת היא תעמולתית.  כותרת עמ' 8-9: "התפרצות של שמחה". רק בעמ' 10-11 יש התייחסות למתנגדי ההסכם, בציטוט: "הסכם מוכתם בדם". וכן הלאה וכן הלאה, לאורך דפי העיתון.

בדקתי את מאמרי הדעה בעיתונים השונים – עד כמה היה איזון בהצגת דעות שונות. ב"הארץ" – שני מאמרים בעד, אף מאמר נגד. ב"מעריב" – 4 מאמרים בעד, 3 נגד. ב"ידיעות אחרונות" – 6 מאמרים בעד, 1 נגד. ב"ישראל היום" – 12 מאמרים בעד, 2 מאמרים נגד. ב"מקור ראשון", מאמר אחד נגד. העיתון המאוזן ביותר – "מעריב".

הביטוי הבולט לאיזון ב"מעריב" הוא בעמוד 2, שבו שני מאמרים בעד ומולם - 2 נגד. המאמרים נגד בולטים יותר, בצד ימין של העמוד, מאת שניים מן הכותבים הבכירים ביותר בעיתון – בן כספית ובן דרור ימיני. כותרות המאמרים מציגות זאת היטב: "ולעזאזל התוצאות" ו"פרס לטרור" ומולם: "רגעים של אושר" ו"החלום של יואל". האמת היא, שאחד משלושת מאמרי הנגד ב"מעריב", מאמרו של עופר שלח, הוא לא ממש נגד. מופיע בו המשפט: "אחרי שהתבררה לי הדרך המחדלית עד כדי אי מוסריות שבה נוהל עניינו של שליט, עברתי לתמיכה בעסקה, כי למטבע האתוס יש שני צדדים, ומדינה שמתנהלת כך איבדה את זכותה להשאיר חייל בשבי תחת טענה ערכית". ובכל זאת, המאמר כולו, תחת הכותרת "ועכשיו השאלות", הוא ביקורת נוקבת על ההסכם ועל מה שהוא מעיד על החברה הישראלית. חשיבותו המרכזית של המאמר, היא ביקורתו על הוויתור על חילוצו של גלעד בפעולה צבאית. שלח מגדיר זאת היטב, בהגדרה הקצרה והקולעת: "כישלון ביטחוני". בניגוד להצגת ההסכם כביטוי של אתוס הישראליות – הערבות ההדדית, האחריות לכל חייל, אין משאירים פצוע בשטח וכו', מציג זאת שלח כוויתור על האתוס הישראלי של אומה שאינה נותנת לארגון טרור להכניע אותה. "הדרך שבה הפך שליט לקלישאה לאומית וחרדה לאומית, הטירוף שבו עניינו של חייל אחד הפך לדגל שהכל מנופפים בו לצורך ושלא לצורך, כל אלה חמורים בעיניי בהרבה מההשלכות הביטחוניות של שחרור אסירים".

אני מסכים עם ביקורתו של בן כספית על העסקה, אך נקודה אחת שהעלה, לא רק שאינה נכונה, אלא אף אינה הוגנת. "בשביל מה חיכינו עוד שנתיים וחצי? אם נתניהו בסוף התקפל, לא עדיף היה להתקפל בהתחלה? לא חבל על כל כך הרבה זמן מחייו של איש צעיר?" זאת הרדידות המאפיינת כל כך את בן כספית. מה החשיבות בפרטים, בעובדות? מי שמתנגד, כבן כספית, להסכם, בשל שחרור רוצחים שעלולים לשוב ולרצוח, אינו מבין את המשמעות של הוויתור החמאסי על צמרת ארגונו ועל כמה מן הארכי רוצחים? משמעות הוצאתם מן העסקה, ולא פחות מכך, הסכמת חמאס לכך שמאות לא יחזרו לבתיהם ביו"ש, היא חיים לעוד ישראלים רבים שעלולים היו להירצח בעסקה גרועה יותר. אף שבשורה התחתונה גם אני נגד ההסכם, אין ספק שאין זה הסכם "בכל מחיר".

מי שעוד מברך על ההסכם בכל פה, אך מבקר את העובדה שלא נחתם קודם, הוא מאיר שלו, שלאורך השנים היה אחד מראשי הדוברים בעד שחרור גלעד בכל מחיר. במאמרו "מוטב מאוחר" ב"ידיעות אחרונות", הוא מציע להתאפק עם הביקורת עוד כמה ימים, עד שגלעד יחזור הביתה, ואז לצאת למתקפה. "דברים רבים עוד יצטרכו להתברר, שאלות רבות עוד תישאלנה. אנו מצווים לשמור על סבלנות ועל איפוק. עוד לא להתחשבן, עוד לא להאשים". אבל יש כבר פרומו להאשמות ולהתחשבנות: "אפשר היה להחזיר את גלעד שליט הביתה כבר לפני זמן רב". אין לי ספק שניתן היה להחזיר את גלעד מזמן, ובעסקה טובה הרבה יותר. אבל ממשלות ישראל ניהלו את המו"מ בתנאים בלתי אפשריים – תחת לחץ כבד ביותר ובלתי פוסק להיכנע לדרישות חמאס. לחץ זה העניק רוח גבית אדירה לחמאס, לעמוד על שלו, מתוך הנחה שישראל לבסוף תיכנע. העובדה שאחרי כחמש שנים וחצי חמאס התקפל בכמה מהקווים האדומים שעליהם הכריז שלעולם לא יוותר עליהם, מעיד על כך שהקונספציה, שהמחיר נקוב והדרך היחידה לשחרר את גלעד היא להיכנע לכל דרישות חמאס, לא הייתה נכונה. אילו המאבק למען גלעד שליט היה מבטא תמיכה בעמידה איתנה של הממשלה במו"מ, וקורא ללחץ בינלאומי על חמאס, לאי מתן ביקורים אצל אסירי חמאס כל עוד אין ביקורים אצל גלעד, לאי העברת כספים לעזה כל עוד גלעד שבוי, לאי פתיחת המעברים לעזה, לגביית מחיר כבד מחמאס ומנהיגיו על המשך השבי וכו' וכו', אין לי ספק שניתן היה לשחרר את גלעד לפני שנים, במחיר הרבה יותר נמוך. לכן, צודק מאיר שלו, יגיע זמן השאלות הקשות. את השאלות הללו יש להפנות לשלו ולכל מי שהיו שותפים לקמפיין ה"בכל מחיר".

המאמר החריף והחד משמעי ביותר נגד העסקה, היה מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב". הוא מכנה את העסקה במילים חד משמעיות: "הסכם הכניעה". הוא מזכיר את מחיר הדמים הכבד ששילמנו בעסקאות קודמות. "הרי היינו כבר בסרט הזה. הרי כבר היו עסקאות מהסוג הזה. הרי אנחנו יודעים בדיוק נמרץ מה התוצאות. חלק מתשתית הטרור תחזור בקרוב אל מחוזות הפשע. הדבר היחיד שיודעים המשוחררים לעשות הוא טרור. זה מה שהיה בעבר, זה מה שעלול לקרות בעתיד. בעניינים הללו אין ודאות של מאה אחוז, אבל אפשר להעריך שהוודאות איננה זניחה. ביום שבו יתחדש העימות, או כאשר חמאס יחליט לחדש אותו, הוא יודע שהוא יכול לעשות לנו את המוות, תרתי משמע, עם תגבורת רצינית". וכן "המחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות גרמו לרציחתם של קרוב ל-200 ישראלים". טעות עובדתית אחת במאמרו – את שחרור ששת חיילי הנח"ל החטופים ב-1983 תמורת 4,765 חיילים הוא הגדיר "עסקת ג'יבריל הראשונה". אולם העסקה הזאת הייתה דווקא עם אש"ף, שהחזיק 6 משמונת החטופים. ארגונו של ג'יבריל "החזית העממית לשחרור פלשתין – המפקדה הכללית" החזיק את השנים הנוספים, ששוחררו יחד עם חזי שי, שנשבה בסולטן יעקב, בעסקת ג'יבריל הידועה לשמצה ב-1985.

מבין מאמרי התמיכה בעסקה, ההוגן ביותר הוא מאמרו של ארי שביט ב"הארץ". במה באה לידי ביטוי ההגינות? בכך שהוא אינו מיפה את המציאות. למאמר שתי כותרות: "ערבות הדדית" ו"ניצחון הסולידריות". המסר של המאמר, הוא שהעסקה מבטאת את רוח הסולידריות הישראלית, וככזאת היא מצדיקה את המחיר. זו עמדה ערכית לגיטימית, כיוון ששביט מציג את המחיר באופן הבהיר ביותר. "העסקה היא כניעה של ישראל לטרור. העסקה תיתן רוח גבית לחמאס. העסקה תחליש את אבו מאזן וסלאם פיאד. העסקה תעצים את הקיצוניים בעולם הערבי ובפלשתין. העסקה תגדיל את הסיכון שחיילים ישראליים ייחטפו בעתיד הלא רחוק. העסקה תגדיל את הסיכון שגל פיגועים חדש יטלטל את ישראל. העסקה תחזק את התחושה שרגישותה של ישראל לחיי אדם היא עקב אכילס שלה. העסקה תחדש את הדימוי שישראל היא מעצמת-קורי-עכביש. העסקה אשר תציל את חייו של גלעד שליט עלולה לעלות בחייהם של ישראלים רבים, שאת פניהם ושמותיהם עדיין איננו מכירים". זה דיון ערכי אמתי. הצבת האמת והתמודדות עמה, ולא טיוח ומריחה. אכן, זה המחיר. אכן, התמורה גדולה – לא רק שחרורו של גלעד שליט, אלא ביטוי יוצא דופן של סולידריות וערבות הדדית. בסופו של דבר יש להכריע בין ערכים. ההכרעה של שביט שונה משלי, אך אני מעריך מאוד את אופן הצגת הדברים. עם נקודה אחת בהצגת המחיר איני מסכים – אחרי יוזמתו של אבו מאזן לפתרון כפוי, איני רואה בהחלשתו מחיר. חמאס אינו מסוכן ממנו, ויתכן שאת החלשתו יש להציג בעמודת החיוב שבהסכם.

המאמר המאכזב ביותר הוא של שלי יחימוביץ' ב"ישראל היום". היא לא אמרה דברים שונים מאלו שנאמרו במאמרים אחרים, אבל ממנהיגה אני מצפה לגישה פחות פשטנית ופחות קלישאתית. "הסוגיה כאן אינה קשורה למחיר, משום שלגלעד אין מחיר: להקרבה, ולאחריות הדדית ולציונות, וללכידות חברתית – אין מחיר". מה פירוש "אין מחיר"? זאת סיסמה, שמשמעותה היא "בכל מחיר". אם "אין מחיר", היה עלינו לשחרר את כל 12,000 המחבלים האסורים בישראל, את צמרת חמאס וכו'. היה עלינו לשחרר את כל המחבלים לביתם. אבל אפילו חמאס לא דרש את כל זאת, גם לא בראשית המו"מ, כי הוא הבין שיש דרישות שלא ייענו. למה? כי יש מחיר שלא נשלם. אז יש מחיר או אין מחיר? אם אין מחיר, בחטיפה הבאה ידרשו דרישות טריטוריאליות תמורת שבוי. ומה אז? יהיה עלינו להיכנע לדרישה כזאת? לא? אבל הרי "אין מחיר". שלי משווה את פרשת גלעד שליט לחייל שנפצע בקרב. "הורים ששולחים את ילדיהם לצבא כורתים ברית בלתי כתובה עם המדינה. הם יודעים שילדם עלול לסכן את חייו ואף לאבד אותם ,אבל בו בזמן הם גם יודעים בוודאות שאם ישכב פצוע בשדה הקרב, יעשו חבריו ומפקדיו הכל כדי לחלצו". גם כאן ראוי לשאול – מה פירוש "יעשו הכל"? אני מפרש זאת, בנכונות של כל חייל להקריב את חייו כדי לחלץ את הפצוע. אך האם אנו מצפים שמפקד ישלח יחידה שלמה למשימת התאבדות כדי לחלץ חייל פצוע? אם ניסיון לחלץ את הפצוע עלול לעלות, למשל, בחיי עשרים מחבריו, אנו מצפים מהמפקד שיצא למשימה הזאת? בדומה לעופר שלח, גם אני רואה ככישלון את הוויתור מראש על פעולה צבאית לחילוצו של גלעד שליט, אך ברור שלא הייתי תומך בפעולה, אילו מתכנניה היו מעריכים שהיא תגבה מחיר חייהם של עשרות חיילים. אין מחיר? סיסמה יפה. קלישאה יפה. המציאות הרבה יותר מורכבת.

מי שלא כתב, משום מה, הוא גדעון לוי. כנראה שהוא לא התאושש מהמכה הקשה – העובדה שהברגותים למיניהם יישארו בכלא הישראלי. לוי נוהג לכתוב שיש למעלה מעשרת אלפים גלעד שליטים בכלא הישראלי, והנה – רובם המכריע ימשיכו להינמק בכלא. תנחומיי.

אם יש דבר שעורר את סלידתי במהלך הקמפיין למען גלעד שליט, היה הקיטש הרייטינגי של העיתונים. האם שחרורו ישים לכך קץ? "ידיעות אחרונות" הזדרז לקבוע את הטון, שמתחריו לבטח ימשיכו, כל אחד בדרך יותר יצירתית: "כותבים לגלעד". "בעוד כמה ימים ישוחרר גלעד שליט, ואתם מוזמנים לקבל את פניו במכתב ברכה קצר. כל המכתבים יאוגדו ויועברו לגלעד לאחר שובו הביתה. הנבחרים שבהם יפורסמו מעל דפי 'ידיעות אחרונות'".

אולי די? הניחו לו! לא הספיקו לו שנות השבי, שעכשיו הוא צריך להיות שבוי של תאוות הרייטינג? הוא לא סבל מספיק? די למבצעים הללו, שאינם אלא מבצעי מכירות ציניים, שהציניות שלהם אינה שונה בהרבה מצלמי הפפראצי שאותם עיתונים ישלחו לעקוב אחרי גלעד ומשפחתו, למען אותה מטרה.

* לאורך כל תקופת המחאה החברתית, נערך דיון מעל דפי "מקור ראשון" בין תומכי המחאה בקרב הציבור הימני דתי לבין מתנגדיה. השבוע העיתון הכריע. מאמר המערכת יצא במתקפה חסרת תקדים נגד המחאה, והציג אותה כמתקפה על הדמוקרטיה, לא פחות. כותרת המאמר היא "אזעקת אמת לשוחרי הדמוקרטיה". שיא המאמר הוא הקריאה: "זהו רגע האמת של מדינת ישראל. הימין יצטרך להיכנס לתפקיד שהוא לא רגיל אליו, והוא הגנה פעילה על הדמוקרטיה בישראל. הם מאיימים לחזור לכיכרות בסוף החודש, ובתחילת נובמבר הם מתכננים פעילות זעם כביכול, בנוסח האינתיפאדות המוכרות של הערבים. אלה האמונים על הגנת ושמירת הדמוקרטיה, אזרחים וזרועות אכיפת החוק, חייבים להתעורר".

על אף תמיכתי במאבק החברתי והשתתפותי בו, איני שלם עם כל מה שקורה בו, ולא אחת, לכל אורך התקופה, מתחתי ביקורת על צדדים בעייתיים בתוכה. לאחרונה, ביקורתי גדולה יותר. אני שולל את ההתנגדות לדו"ח טרכטנברג. הדו"ח אינו מושלם, הוא רחוק מלהביא אותנו לתחנה הסופית של המאבק, אך הוא מסובב את המדינה ב-180 מעלות ומביא אותנו לתחנה הראשונה בדרך הנכונה. במקום להיאבק בעד קבלת הדו"ח ובעד יישומו, לצד מאבק למען מה שחסר בו, בחרה הנהגת המאבק להיאבק נגדו, בשיטה העקרה של "הכל או לא כלום". אני שולל את התמיכה של הנהגת המאבק בצעדים הקשים של המתמחים, שבנטישת החולים נהגו בחוסר אחריות משווע וחצו את הקווים האדומים של מאבק לגיטימי במדינה דמוקרטית. אולם הצגת המאבק כמרד במדינה, כפי שעושה מאמר המערכת של "מקור ראשון", חסר שחר ומסוכן. חסר שחר, כיוון שהמאבק עד כה הוא מופת של התנהלות דמוקרטית, מכובדת, בלתי אלימה ויפה. הוא חסר שחר, שהרי הכינו אותנו גם לכך שהמאבק ישנה פניו בספטמבר ויהפוך למאבק למען הכרזת העצמאות הפלשתינאית, והטענה הזאת התבררה כשקר גס.

מאמר המערכת בנה תיאוריה שלמה, מאוסף של מספר עובדות נקודתיות לצד הערכות שגויות. הביקורת על המתמחים מוצדקת, אכן המעשה שלהם הוא "קריסתה של אמנת יסוד". עם זאת, יש לזכור שבסכסוך הזה, יש צדדים נוספים, וידיהם בקריסת אותה אמנה אינה פחותה משל המתמחים, ולאורך זמן. אבל הצגת המאבק החברתי כ"המעמד הבורגני הגבוה מגלה את הרדיקליזם כנשק יעיל לדיכוי דלת העם בישראל", היא הצגה שקרית בעליל, חסרת כל קשר למציאות. כתבה גדולה בעמוד הראשון של העיתון (שאלמלא עסקת שליט הייתה אמורה להיות הכותרת הראשית של העיתון), קושרת לאותו "מרד" את סכסוך העבודה של ההסתדרות בנושא עובדי הקבלן. עובדי הקבלן הם העבדים של ימינו. אין יותר "דלת העם" מהם. והם מדוכאים. מאבק למענם הוא מאבק אצילי, התגלמות הצדק החברתי והערבות ההדדית.

מחצית מאמר המערכת היא ציטוט ממאמר שערורייתי של אלדד יניב ב"הארץ". המאמר הזה הוא הסתה למרד בדמוקרטיה, מאמר פשיסטי בעליל, הבז לדמוקרטיה, לפרלמנט ול"מאה עשרים הבטלנים" כפי שהוא מכנה את חברי הכנסת, כמיטב המסורת הפשיסטית. מאמרו הוא דה לגיטימציה של הכנסת ושל המערכת הפוליטית וקריאה לפוטש. המאמר הזה ראוי להוקעה, וטוב עושה "מקור ראשון", שהוא מוקיע אותו במאמר המערכת שלו. הבעיה היא בכך, שהעיתון כורך את יניב עם הנהגת המאבק החברתי. האמת היא, שמאמרו של יניב מבטא בעיקר היסטריה ואובדן עשתונות, של מי שנחל כישלון חרוץ בניסיונו לתפוס טרמפ על המאבק החברתי, ולנתב אותו לאינטרס הפוליטי שלו. איני מציע להקל ראש בתופעת אלדד יניב ובמה שהוא מייצג בחברה הישראלית. אך ההימור שלי – גזרו ושמרו – הוא שאם הוא אכן ירוץ לכנסת, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

בעמוד שמול מאמר המערכת, מאמר תגובה ארוך היוצא נגד הכתוב בו, בנוגע למאבק המתמחים. כתבה אותו תהילה אליצור, הנשואה למתמחה. המאמר מציג את המשמעות של חיי מתמחה בישראל, ובהחלט משכנע בצדקת המאבק. הוא רק לא הצליח לשכנע אותי, בכך שהמטרה, צודקת ככל שתהיה, מקדשת את כל האמצעים. דבר אחד מעניין - מנין הכירה הכותבת את מאמר המערכת, כך שהספיקה לכתוב עליו תגובה טרם פרסומו? אני מנחש, שיש קשר מסוים בין שם משפחתה, לשם משפחתו של עורך המשנה של העיתון, אורי אליצור. מכל מקום, כאשר עיתון מפרסם מאמר מערכת שנועד לגייס את קוראיו למאבק, ומפרסם מולו בהבלטה מאמר נגדי התוקף את מאמר המערכת, הדבר בהחלט ראוי לשבח.

* במגזין סוכות של "מעריב", מופיע מאמר ארוך על מגילת קהלת, אותה אנו קוראים בסוכות, מאת מנחם בן. כל כך יפה שהעיתון הקדיש ארבעה עמודים לקהלת. אבל המאמר כל כך רדוד, כל כך שטחי. עיקר המאמר הוא אפולוגטיקה על כך ששלמה המלך, הוא ולא אחר כתב את המגילה. ואכן, ההוכחה של מנחם בן היא ניצחת. כתוב בתנ"ך ששלמה היה החכם מכל אדם? כתוב. משורר קהלת כתב "הנה הגדלתי והוספתי חוכמה על כל אשר היה לפני בירושלים"? כתב. אלמנטרי...

* המלצת השף – כתבה של חגי סגל במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון": "הזקן והשטחים". כידוע, דוד בן גוריון אמר פעמים רבות, לאחר מלחמת ששת הימים ועד מותו, כעבור שש שנים, שתמורת שלום אמת יש לסגת מכל השטחים חוץ מירושלים והגולן. יש אופנה להציג את הדברים הללו עד המילה "חוץ מ...". חגי סגל, מציג את עמדתו של ב"ג כהרבה יותר מורכבת, תוך ציטוט אמירות, ראיונות ומאמרים שלו, ובהם תמיכה נלהבת במתיישבי גוש עציון וביקורת על "השומר הצעיר" על שלא חזר והקים את קיבוצו בגוש עציון, תמיכה במתיישבים בחברון ואף תרומה של עשירית הפנסיה שלו למתנחלים, דברים נחרצים נגד עקירת יישובים ונגד ביטויים כמו "החזרת שטחים" כאשר מדובר בשטחי א"י. סגל אינו מסתיר מקוראיו את תמיכתו של ב"ג בנסיגה, אך מציג את הקונפליקט שבו היה שרוי ב"ג, בין זיקתו לחבלי המולדת כולה, הערצתו את ההתיישבות ואמונתו בהתיישבות, לבין חרדתו הקיומית מפני הסכנה הדמוגרפית.

הקונספציה של סגל, היא התפתחות בעמדתו של ב"ג בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, מתמיכה בנסיגה, להתנגדות לה ולהרחבה עקבית של תמיכתו בהתיישבות. אמנם הוא מציין שאי אפשר לדעת מה היה אומר ב"ג היום, אך הוא מציג קו לינארי שמסקנתו היא שב"ג היה תומך בשלמות הארץ, בעיקר לנוכח העליה הגדולה מבריה"מ, המעמידה באור אחר את הבעיה הדמוגרפית.

לדעתי, סגל נסחף מאוד במסקנותיו. איני רואה מצב שבו ב"ג היה תומך בשליטה ישראלית על שטחים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית צפופה. אם כן, מדוע אני ממליץ על הכתבה? כיוון שהיא מאזנת את האופן המסולף והפשטני בו בדרך כלל מוצגת עמדתו של ב"ג. האמת הרבה יותר מורכבת, והיא אי שם באמצע בין הצגת הדברים של חגי סגל, להצגת הדברים המקובלת. אפשר לחלוק על מסקנותיו של סגל, אך לא על העובדות והציטוטים שהציג, וזאת חשיבותה הגדולה של הכתבה.