הבלוג של אורי הייטנר

על פי סקר "ישראל היום" בפייסבוק – 90% מהציבור תומכים בעסקת שליט. סקר פייסבוק אינו סקר מדעי, אינו מדגמי והמהימנות שלו אינה כשל סקר מקצועי. אני מניח שהתמיכה בעסקה אינה 90%. אבל היא אינה רחוקה מכך. אין ספק – העם עם העסקה, והעם היה עם העסקה לאורך כל התקופה, עד חתימתה. מעניין מאוד מה יאמרו הסקרים אחרי שנתחיל לשלם את המחיר האמתי, הכואב באמת, של העסקה. אני, מכל מקום, נמנה עם ה-10%. בדמוקרטיה הרוב קובע, אך לא בהכרח צודק.

הגדיר זאת היטב שמעון שיפר במאמרו ב"ידיעות אחרונות" "נשלם על זה ביוקר": "נתניהו מאוהב בביטוי 'מנהיגותי'. הוא אומר שקיבל החלטה 'מנהיגותית' וכולם מרעים לו. אבל הקריירה הציבורית של ראש הממשלה הייתה אמורה ללמד אותו שדעת קהל וסקרים הם כצל עובר. כאבק ברוח. נראה אותו בעוד שנה, כשחלילה יפתחו שערי הגיהנום לפני ישראלים. נכון, הנפש יוצאת אל משפחת שליט. אין ישראלי שלא מתרגש וממתין בכיליון עיניים לרגע שבו גלעד ישוב לחיק משפחתו. אבל זה בדיוק העניין: לנו מותר להתרגש. ממי שרוצה להיות ראש ממשלה קדנציה נוספת, מצפים למנהיגות שונה".

גם יוסי ורטר ב"הארץ" עוסק בפרץ המנהיגות של נתניהו. הוא ציטט שורה ארוכה של הודעות לשכת ראש הממשלה בעקבות העסקה, ובכולן חזרה אובססיבית על המנהיגות, על כך שמנהיגות נבחנת ברגעים אלה וכד'. "עוד הודעה ועוד הודעה, כולן עולות על גדותיהן מרוב מנהיגות. כדאי להם להירגע שם קצת, בלשכה. מנהיגות נרכשת במעשים, לא בהודעות. כשהיא שם, היא שם. כולם רואים אותה. המנהיג אינו צריך להכריז על עצמו ככזה, כפי שבר רפאלי לא צריכה להצהיר על עצמה שהיא יפה".

לשני מוספי השבת הקבועים של "ישראל היום" צורף היום מוסף נוסף, מיוחד, לכבוד שחרורו של גלעד שליט – "בוא הביתה". מוסף שלם שכולו שיר הלל לעסקה. לא זו בלבד שאין בו עמדה אחרת, אין בו כל הסתייגות, אין בו שמץ של ביקורת, אין בו שאלות. מוסף שכל כולו נוטף שמלץ סכאריני דביק. מוסף שכולו קלישאה.

יש לציין שהמוסף הזה הוא חריג. בעיתונים האחרים, אני מודה שלהפתעתי, מתקיים דיון אמתי, נשאלות השאלות הקשות. גם תומכי ההסכם שואלים שאלות ומציגים את הצד הקשה של העסקה (לא רק בפיאור-הקושי-עמו-התמודד-נתניהו-וגילה-מנהיגות, אלא את הסכנות הכרוכות בה). כן, גם "הארץ", יאמר לזכותו. יש אפילו ניצנים ראשונים של חשבון נפש אודות תפקידה ותפקודה של התקשורת ככלי שרת של הקמפיין.

האנטיתזה למוסף של "ישראל היום" היא "מוספשבת" של "מעריב". בכלל, בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה ברוכה של חזרת "מעריב" להיות עיתון. כאשר אני מדבר על אנטיתזה למוסף "בוא הביתה", אין כוונתי למוסף שכולו מציג את הקוטב השני – רק השלילה, רק שחור משחור. זו לא אנטיתזה אלא תמונת ראי. כוונתי היא לעיתון הדן לעומק בעסקה, בוחן את צדדיה השונים ושואל את השאלות הקשות. והשאלות קשות, קשות מאוד. כותרת המוסף, בקריצה אירונית לנאומו של רוה"מ בעצרת האו"ם: "בואו נדבר דוגרי".

המוסף נפתח בשורות אלה, במאמרו של בן כספית: "בסוף, מדובר באחד הכישלונות הישראלים המהדהדים ביותר במישור המודיעיני, הצבאי, האנטי טרוריסטי, מאז ומעולם. מדינה שטסה לאנטבה והחזירה משם מאות בני ערובה , מדינה שחינכה את העולם לנהוג על פי העיקרון שעם טרור לא מדברים ולא מנהלים משא ומתן, בטרור נלחמים, והעולם דווקא הפנים והבין, מדינה עם מודיעין אדיר, אמצעים טכנולוגיים המשוכללים, צבא ענק ומאומן וניסיון מבצעי שאין כמוהו בעולם, המדינה הזו לא הצליחה לברר איפה מוחזק חייל שלה, שנמצא קילומטרים ספורים בשטח אויב, ברצועה מצומצמת ונשלטת. במשך יותר מחמש שנים לא הצליחה לייצר מנופי לחץ, לא הצליחה לגייס את העולם ובסוף נאלצה להתקפל כדי להחזירו הביתה".

זו האמת, וחשוב שגם מי שלמרות זאת תומכים בעסקה, יודו בכך שמדובר בכישלון. ללא הודאה בכישלון, לא יהיה תיקון. כספית כתב מילים כדורבנות, אם כי אי אפשר לנתק את ביקורתו משנאתו היוקדת, שכבר מזמן יצאה מגדר הרציונאליות והייתה לשנאה המקלקלת את השורה, ל"צמד נתניהו-ברק אול יותר נכון ברק-נתניהו". גם המאמר הזה הרחיק למחוזות התיעוב והבוז, מה שפגם באיכותו ובטיעוניו. בין השאר, בן כספית מפמפם את תיאוריית הקונספירציה החדשה, על פיה העסקה נועדה לנקות את השולחן לקראת הרפתקה באיראן. דומני שבן כספית, אמיר אורן ב"הארץ" ואמנון אברמוביץ' בערוץ השני הרו ביחד את התיאוריה הזאת, אותה הציגו בבמות שלרשותם.

עופר שלח בוחן אף הוא את הכישלון, במאמרו "איפה נכשלנו". שלח מברך על ההישגים בעסקה – אותם ויתורים שחמאס נאלץ לקבל על עצמו, הן באשר לרשימת האסירים המשוחררים והן באשר לגירוש מאות מהם, והגדיר זאת כעסקה שנראתה בלתי אפשרית רק לפני ארבעה חודשים. אך בסך הכל גם הוא רואה בעסקה ובאופן הטיפול בפשרה מראשיתו כישלון ישראלי. עיקר הכישלון הוא העובדה שלא היה אפילו קצה חוט לדעת איפה שליט מוחזק, ולא הייתה אופציית חילוץ.

המאמר החשוב ביותר הוא של בן דרור ימיני, המנתח את הכישלון לא רק במימד הביטחוני של תוצאות שחרור המחבלים, אלא כביטוי לשיבוש מערכות של החברה הישראלית, לעיוות שגרם שיח הזכויות לערכים הבסיסיים. ערך הסולידריות נישא לשווא בשם גישה סופר אינדיבידואליסטית שהשתלטה עלינו. "זו דאגה לאחד ויחיד על חשבון האינטרס הקהילתי, הציבורי, החברתי, הלאומי. חברה מתוקנת דואגת גם ליחיד ולבודד, אבל לא על ידי גרימת נזק גדול הרבה יותר לחברה. לא על ידי חיזוק הטרור. לא על ידי שחרור רוצחים שההסתברות לשובם למעגל הטרור קרובה לוודאית. אבל לנו מכרו 'סולידריות', כשלמעשה הסיפור היה הפוך".

בן דרור יוצא חוצץ נגד התקשורת שדיכאה את הדיון הציבורי (חבל שלא הקפיד לציין את המקום המרכזי של עיתונו בשירות הקמפיין וארגון מבצעי רייטינג זולים כחלק ממנו). הוא תוקף את ההימנעות מיצירת מנופי לחץ אמתיים שיגרמו לחמאס לשחרר את שליט, מפחד ארגוני "זכויות האדם", המרכאות המוצדקות במקור, ש"הפכו למכשיר בשירות הטרור".

קביעה חשובה נוספת של בן דרור, היא שהמנהיגות שקיבלה את ההחלטה יודעת שאין זו החלטה נכונה, ואף על פי קיבלה אותה. ומניין אני יודע שהוא צודק? מכך שאותה מנהיגות עומדת לקבל את המלצות ועדת שמגר, המציגות דרך אחרת לגמרי להתמודדות עם חטיפות,  אולי אפילו לעגן אותן בחוק, כדי לכבול את ידיה או את ידי המנהיגות העתידית, לבל תחזור על המשגה.

מידע מעניין ב"מעריב" מספקת מזל מועלם, והוא שבניגוד למה שנאמר בימים האחרונים, השמיניה כלל לא דנה בעסקה, כינוס השמיניה ביום א' בלילה עסק בנושא אחר, וגם שרי השמיניה ידעו על העסקה סמוך לישיבת הממשלה. עוד סיפור שמזל מפריכה, הוא הלחצים ההדדיים על הרב עובדיה, כדי שיורה לשרי ש"ס לתמוך בעסקה. ש"ס תמכה בעסקה לאורך כל הדרך, על פי הנחיית הרב עובדיה, וזו הייתה עמדתה גם בכל העסקאות בעבר.

כאמור, למעט "ישראל היום", בשאר העיתונים מתקיים סוף סוף דיון אמתי. חבל שלא התקיים דיון כזה בחמש השנים האחרונות. הדיון הזה הושתק. פתאום נזכרו הכל להזכיר ש-60% מהמחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות שבו לעסוק בטרור. עכשיו הם נזכרים?

המאמרים ב"הארץ" מאוזנים יחסית, עד כמה שהמשפט הזה נשמע כאוקסימורון. כותרת מאמרו של יוסי ורטר, "בלב חצוי" מייצגת את רוח המאמרים. עמוס הראל ואבי יששכרוף מצטטים את ראש השב"כ יורם כהן, שתמך בעסקה ותמיכתו הייתה אחד הגורמים ששכנעו את השרים להצביע בעדה: "צריך לומר את האמת: העסקה הזאת לא מועילה למצב הביטחון, אפילו מזיקה לו. ניסיון העבר מלמד שכ-60% מהאסירים הביטחוניים ששוחררו חוזרים לסורם, לפעילות טרור".

את הביקורת החריפה ביותר ב"הארץ" מותח הפרשן הביטחוני אמיר אורן: "במאזן ההיסטורי נחלו השבוע תנועת ההתנגדות הפלשתינאית והקנאות המוסלמית ניצחון כביר. הן יזמו מהלך, ביצעו אותו, החזיקו מעמד והכניעו את ישראל. כך הוכיחו שהסבלנות משתלמת, שהזמן הערבי מנצח את הזמן המערבי, שלנוכח אורך רוח אין משמעות לעליונות הצבאית והטכנולוגית. ואם כך, אולי בכל זאת יש סיכוי להעלים את ישראל, בחלוף העשורים. כך במסגרת הרחבה הרעיונית. מבצעית, זהו מסר שיחלחל ברחבי העולם המוסלמי, מהחמאס לחיזבאללה וג'יהאד למינהו, ממזרח אסיה ועד דרום אמריקה, מסין עד סיני, לכל נער שאינו זקוק לשרשרת פיקוד ולתשתית אמצעי לחימה כדי לקום, לחטוף ישראלי מזדמן, להחביאו במסתור שהכין ולדרוש תמורת שחרורו אלף אסירים".

במאמר ב"ישראל היום" יוצא דן מרגלית נגד העתירות לבג"ץ למניעת שחרור המחבלים. "ברור ומובן לכל אדם סביר כי בית הדין הגבוה לצדק צריך לעשות צדק עם האזרח נגד הממשלה כאשר נחשפים למפניו מעשי עוול. אבל עסקת שליט מצויה בתחום מדיניות החוץ הישראלית, ובתי משפט בדמוקרטיות ממעטים להתערב בהסכמים בין ממשלות". מסכים עם כל מילה. אבל מה קרה? בוקר טוב, מרגלית. הרי מרגלית הוא התומך הנלהב ביותר של הבגציזם ושל האקטיביזם השיפוטי. הרי במשך שנים הוא רדף את שר המשפטים לשעבר פרידמן ואת כל מי שטען, בצדק, נגד נטיית בית המשפט לעסוק בסוגיות מדיניות ופוליטיות, והגדיר אותם כ"בני חושך". שינית את דעתך? הסבר את השינוי. הכה על חטא.

ב"ידיעות אחרונות" מסופר על יוזמה נואלת של השר אלי ישי, להביא לשחרורם של מחבלים יהודים בעקבות שחרור המחבלים הערביים, כדי "להמתיק את הגלולה המרה" של העסקה. מה שאמור להמתיק את הגלולה המרה, הוא חזרתו של גלעד שליט מהשבי. אין ספק שזו בשורה גדולה. גם מי שמתנגד לעסקה, כמוני, מאושר על התמורה. רק בשחרורו של גלעד, ניתן להצדיק את שחרור המחבלים. אבל שחרור מחבלים יהודים, בנוסף? למה? לשם מה? מה זה ייתן? איזון?! אם עקרו לי את עין ימין, אבקש לשם האיזון שיעקרו גם את עיני השמאלית?!

אחד התומכים הנלהבים של העסקה הוא חנוך דאום. הוא היחיד, שאמר בגלוי שהוא קורא לשחרורו של גלעד בכל מחיר, על כל המשתמע מכך. באחד ממאמריו הוא הסביר זאת בפשטות – יש לבוא לחמאס, לשאול אותם מה הם רוצים תמורת גלעד שליט, ולתת להם את מבוקשם. היום הוא כותב נגד הדיון הציבורי בנושא. הוא מבקש להתאפק. "יש מקום לדעות המתנגדות לעסקה, אבל מאחר שההכרעה כבר נפלה, לא יקרה כלום אם בשבוע הקרוב הן יפנו את מקומן כדי לאפשר למשפחת שליט ולנו לשמוח ברגע הגדול הזה באופן שלם ומלא".

בהמשך מאמרו, הוא קורא בצדק רב לאיפוק מצד התקשורת – לאחר שמחמיא לה על התגייסותה באופן נמרץ "ובעיניי גם נפלא" לשחרורו של גלעד - לא להתנפל על גלעד המשוחרר, במרדף אחרי הריאיון הראשון או בידי צלמי פפראצי. צודק. אבל הסברו כל כך מעצבן: "גלעד עדיין ילד". הילד בן 25. בקמפיין לשחרורו, הוא לא היה חייל אלא ילד. אבל מאחר שההכרעה כבר נפלה, לא יקרה כלום אם נשתחרר מקלישאות הקמפיין, ונתחיל להתייחס לנושא ברצינות.

ואפרופו רצינות – אין דבר רציני יותר מסאטירה טובה. הנה, ציטוט מהמדור הסאטירי המשובח של "ידיעות אחרונות" – "אפעס": "ולפני סיום, המניין היומי: כבר שלושה ימים מאז הוחלט לשחרר אלף מחבלים ואף ישראלי עוד לא נחטף" ("שש עם עודד בן עמי" בספירה חדשה).

* כתבה מעניינת מאוד של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מתארת את גישת מנהיגי המתנחלים לתועבת "תג מחיר". מסתבר שגם הקיצונים הימניים בתוכם, מגנים בתוקף את התופעה. למשל, אליקים העצני: "יש לנו ויכוח עם ממשלת ישראל, ובמקום להתווכח, להפעיל לחץ ואפילו להתנקם במי שמכה אותי, הולכים ופוגעים בערבים, ואם לא די בכך הולכים ופוגעים בדת שלהם. הדבר הזה הוא חשיבה מפגרת של האדם הקדמון, ואולי אני מעליב אותו. מחשבת עוועים שכזאת? להצית מלחמת דת? ושאנו נהיה אלה שנצית מלחמת דת? שניתן חומר ביד אויבינו שידם בטרור, בחילול קודשי ישראל בהר הבית, בהריסת בתי הכנסת בגוש קטיף, בחילול בתי הקברות שלנו? המעשים המטורפים הללו מורידים אותנו מהמשלט המוסרי הזה ואת זה מרשה לעצמה לעולל לעם ישראל קבוצה קטנטונת, שאין באמתחתי מספיק מילים כדי להסתייג מהם". וכך גם שאר המנהיגים. עם זאת, אין להתעלם משתיקתם של כמה מהרבנים המרכזיים ובראשם דב ליאור. נגד השתיקה הזאת יוצא הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון. הרב שרלו, דואג גם לאותם נערים: "הנזקים כתוצאה מכך הם כבר עצומים והם הולכים ומתפתחים" וביניהם "נזק לילדים עצמם שלא ימצאו את מקומם בחברה נורמטיבית". והוא מסיים: "שמירת חוק אינה רק מילה של שמאלנים והיא צריכה להיות משותפת לכולנו, משום שבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו".

* צל"ש השבוע לדן מרגלית, שבטורו השבועי ב"ישראל היום" הגיב על דרישת מנהיגות ערביי ישראל להכניס את לימודי הנכבה למערכת החינוך. אדרבא, כותב מרגלית, ובלבד שמה שילמד בנושא הוא האמת, והוא מציג בקצרה את קיצור תולדות הסכסוך מאז ראשית שנות העשרים. כיצד בסרבנותם וברצחנותם המיטו עליהם הפלשתינאים את ה"נכבה".

* צל"ג השבוע למבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר. הוא כתב על תחרות הזמר "הללויה" לנוער יהודי מן הגולה. את התחרות הוא הגדירה ... "גזענית". למה גזענית? א. למה לא? ב. כי הוא כותב ב"הארץ" וצריך לספק כמה "גזעני" ו"פשיסטי", כדי לעמוד במכסה. ג. כי התחרות פתוחה "רק לצעירים יהודים". אַה.

אבל כיוון שבאותה סקירה הוא גם כתב שעסקת שליט היא הישג של דפני ליף וסתיו שפיר, יכול להיות שהוא סתם מטומטם.

* המלצת השף – ראיון ב"מעריב" עם ד"ר צביקה צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, העומד לפרוש מתפקידו בסוף החודש. אני מיודד עם צביקה שנים רבות, ונוהג לכנות אותו בחיבה "המפא"יניק האחרון", כמי שמסמל בעיניי את הטוב שבמושג הזה, ארץ ישראל הסולידרית, הצנועה, הציונית, המאמינה בדרכה. וגם קלמן ליבסקינד, המראיין, מכנה אותו "מפא"יניק". בתפקידו העז צמרת לאתגר כמה פרות קדושות, וניסה להכניס קצת ציונות למערכת. כתוצאה מכך עמד במתקפה עזה של רצח אופי, בעיקר מצד "הארץ" שניהל נגדו ציד מכשפות מקארתיסטי נורא. ראיון חשוב ומעניין עם תובנות שראוי לקרוא אודות מערכת החינוך הישראלית.