הבלוג של אורי הייטנר

למה "הארץ" הוא עדיין העיתון הראשון שלי, למרות שהוא הרחוק ממני ביותר מבחינה אידיאולוגית (בכל מישורי האידיאולוגיה)? היום, למשל, "הארץ" הוא העיתון היחיד שעמוד השער שלו הוא של עיתון ואינו פוסטר. ב"ידיעות אחרונות" החליף את העמוד הראשון פוסטר של גלעד שליט בגודל טבעי וכיתוב ענק: "מצדיעים לך, גלעד". הפוסטר במקום העמוד הראשון של "מעריב": "כמה טוב". הפוסטר במקום העמוד הראשון של "ישראל היום": "גיבור". הפוסטר המנצח – "ישראל היום", הצליח לו במילה אחת. גם "הארץ" הרבה פחות סולידי מהקו שאפיין אותו בעבר, ובכל זאת, הכותרת שלו לא נועדה לשקף מצברוח אלא להעביר מידע: "גלעד שליט שב הביתה בשלום".

המחלוקת על עסקת שליט, אינה רק בין כ-80% תומכי ההסכם לכ-20% מתנגדיו. הדילמה קורעת כל אדם סביר מבפנים. גם התומכים המובהקים של העסקה, מבינים את משמעויותיה החמורות ואת סכנותיה. וגם המתנגדים החריפים ביותר, שותפים לאושר הגדול של שיבת גלעד שליט משביו. אתמול, היה זה היום של האושר הגדול. אולם מן הראוי שלא נכנס לאופוריה, אלא להיפך – עלינו לעשות חשבון נפש נוקב.

קשה לי לבוא בטענות נגד נתניהו – במצב שנוצר צריך להיות בן גוריון או צ'רצ'יל כדי לעמוד בפרץ מול דעת הקהל בנושא זה. ויש לי חדשות – בן גוריון היה הבן גוריון האחרון שלנו. ולכן, חשבון הנפש אינו בינינו לבין מנהיגינו, אלא חשבון נפשה של החברה הישראלית. אנו שומעים את הדיבורים על כך שבעסקה "חזרנו לערכים של ערבות הדדית", "חזרנו לאתוס של לא מפקירים שבויים בשטח" ודומני שהתהפכו היוצרות. האמנם "חזרנו" למשהו שהיה כאן, או יצרנו משהו חדש? האם בשנות החמישים, השישים, השבעים – דבר כזה יכול היה לקרות? האם לא אנו נשאנו את הדגל של אי כניעה לטרור, והובלנו בכך את העולם, שהעריץ אותנו כאומה קטנה ואמיצה? לא, לא חזרנו לעצמנו אלא להיפך – יצרנו סולם ערכים חדש, הפוך, של אינדיבידואליזם קיצוני. מן המשוואה "כולם בעד אחד, אחד בעד כולם" הסרנו את חלקה השני, ואז הערבות הזו אינה הדדית. סולם הערכים של ההפרטה, הוא זה שניצח כאן – אינדיבידואליזם קיצוני.

אביב גפן הוא אחד המבטאים הקיצונים של הרוח הזאת. במאמר ל"ידיעות אחרונות" הוא כתב שלראשונה בחייו רצה לתלות את דגל ישראל. "הישראליות חזרה" הוא קשקש, "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי גאה להיוולד כאן. היום הזה נתן לי כוח ואמונה במקום הזה, אמונה שאבדה מזמן..." אביב גפן, מגיבורי גימיק הריאליטי סוחט הרייטינג "הצינוק", התחבר פתאום לישראליות שלו.

החיים מורכבים ויש בהם פשרות וויתורים. כך בחיים הפרטיים וכך בחיים הציבוריים. כך גם בחיי מדינה. לעתים נאלצים להתפשר על עקרונות ועל ערכים. אבל כאשר מאבדים את העקרונות והערכים, ואת עצם הוויתור הופכים לערך, למושא הגאווה, למנסח הזהות, אנחנו בצרות.

אני שמח, שבכל העיתונים מתחיל חשבון נפש. אני מדגיש – בכל העיתונים, גם ב"ישראל היום", שבשבוע שבין ההחלטה לשחרור היה חד מימדי. חבל שהדיון שמתחיל כעת לא היה לפני ההחלטה. התקשורת חייבת לעשות חשבון נפש, על תפקודה ההרסני כתקשורת מגויסת, משטחת את השיח, מדכאת את הדיון החופשי והפתוח ומנהלת קמפיין רגשני עתיר גימיקים מסחריים בוטים.

את עיקר סקירתי היום, אקדיש למאמרים שיש בהם ביטוי לחשבון הנפש הערכי של החברה הישראלית.

ארי שביט, "הארץ", "הבוקר הראשון": "... גם בעבור מדינת ישראל הבוקר הוא בוקר חשוב. בוקר ראשון של אחרי הטירוף. בוקר ראשון של אחרי ההתחרפנות. בוקר ראשון של אחרי אובדן שיקול הדעת ואובדן העשתונות. לאחר 1,940 ימים ו-1,940 לילות שבהם הקיטש שלט בנו, הבוקר אנחנו מתעוררים למציאות, פוקחים את העיניים ומשפשפים את העיניים ורואים מי אנחנו ומה קרה לנו. הבוקר, כאשר גלעד מתעורר במיטתו, כבר אפשר לומר את האמת: השתגענו. ב-64 החודשים האחרונים פשוט השתגענו. בשל רגשות האשם העמוקים המוצדקים שכולנו חשנו כלפי נער אחד ומשפחה אחת, חדלנו לפעול באופן שקול. כשל העיוות התודעתי שבו לקינו בעידן ערוץ 2, הכנסנו את עצמנו להיסטריה רגשית. הגענו למצב שבו אנחנו מוכנים להקריב מאות שאת פניהם ושמותיהם איננו מכירים, תמורת האחד שפניו ושמו הפכו לחלק מחיינו. הגענו למצב שבו אנחנו מנהלים את העניינים הלאומיים כילדים – ללא תבונה וללא מוסר וללא אחריות בוגרת. כדאי לזכור: גם ליוני נתניהו הייתה משפחה. אמא, אבא, שני אחים. גם ליוני נתניהו היה בית והייתה אהבה והיו חיים מלאים. אבל מדינת ישראל החליטה לסכן את חייו כדי להציל את חייהם של אזרחיה וכדי לא להיכנע לטרור. מדינת ישראל הקריבה אותו למען הטוב הכללי של העם היהודי. בכך יוני לא היה חריג ולא יוצא דופן. ב-75 השנים האחרונות שלחנו אלפים אל המוות ושלחנו מאות אל השבי כדי להגן על החיים. לא מיקדנו מצלמות בכל אב שכול ובכל אם שכולה. לא דמענו אל מול כל בחור שארז את תרמילו ויצא למלחמה. לא קרסנו נפשית אל מול חיים צעירים שנקטפו. הבנו וזכרנו את הציווי האכזרי הכרוך בחיינו כאן. אתוס יוני היה לחם חוקנו לפני יוני ואחרי יוני. הוא בנה את קיר הברזל הביטחוני, שרק תודות לו אנחנו מסוגלים לחיות כאן חיים כמעט נורמליים. הסכנה הגדולה הגלומה במה שהתרחש כאן, בשנים האחרונות, היא ההמרה של אתוס יוני באתוס גלעד. ... שיקול הדעת המאופק הוחלף בהתפרקות רגשית. הדיון האוניברסלי הוחלף בדיון פרטני. אבדו אמות מידה ואבדו קני מידה ונשברו כלים. כך בסופו של דבר ההצדקה העניינית של עסקת שליט הייתה דווקא הצדקה של הפוך על הפוך. צריך היה לסיים את הטירוף. צריך היה להוציא את האומה מההיסטריה. צריך היה לקטוע את תכנית הריאליטי הבלתי נגמרת של ערוץ 2: קיטש ושבי. ואולם כעת, בבוקר שאחרי, חובה להבהיר שלא תהיה עוד ריאליטי שכזאת במקומותינו... מכאן ואילך ישראל תהיה שוב מה שישראל הייתה פעם".

נחום ברנע, "ידיעות אחרונות": "במקום להלעיט את הציבור במליצות ריקות על המוסר היהודי המופלא צריכים היו ראש הממשלה ושר הביטחון לומר אתמול לעם את האמת: ההרתעה הישראלית נפגעה. המשימה הבאה שלנו היא לשקם אותה. ואם לא הם, הרמטכ"ל: ההרתעה היא חלק מהג'וב שלו. משהו בסיסי התעוות בדרך שבה רואה הרחוב הישראלי את חיילי צה"ל. זה התחיל במסרים של ארגון 'ארבע אמהות', שקם בעקבות אסון המסוקים, ואולי קודם. הדרישה של הארגון לצאת מלבנון הייתה מוצדקת; ההנמקה פסולה: היא אמרה, למעשה, שחיי החיילים קדושים יותר מחיי האזרחים, חיי החיילים עומדים מעל הכל. הם ילדים. אסור לחשוף אותם לסכנה. כך הפך השירות הקרבי בצבא לאופרת סבון. לא מדובר בסוגיה תיאורטית: היפוך הערכים הוביל לחלק מהטעויות שנעשו במלחמת לבנון השניה וצמצם מאוד את הישגיו של מבצע 'עופרת יצוקה'. המבחן העליון בשני המבצעים לא היה שיתוק האויב או הגנת העורף אלא הקטנת מספר האבדות לצה"ל. המשימה - זאת הייתה הציפיה שעלתה מהרחוב והגיעה עד הקריה בתל אביב – יכולה להידחות, עיקר הוא שכוחותינו יחזרו הביתה בשלום. כך מנצחים בפוליטיקה, לא במלחמה". חשוב לציין, שנחום ברנע הוא אב שכול בעצמו, עובדה הנותנת תוקף מיוחד לאמירתו זו. "הקמפיין למען גלעד שליט", כותב ברנע, "העמיק את הלך הרוח הזה".

אל"מ (מיל') ד"ר יעקב חסדאי ב"ישראל היום": "בראש ובראשונה אני מודאג מהאפשרות שהעסקה תוצג כניצחון מבחינתנו. ברגע שאתה מנצח אין צורך בחשבון נפש. אם אתה נכשל יש סיכוי גדול הרבה יותר שייעשה חשבון נפש. ... מבחינת ההתמודדות של מדינת ישראל על קיומה – זה כישלון מול האויב הנחרץ ביותר שעומד מולנו. ... החברה הישראלית קודם למלחמת יום הכיפורים קיבלה כמובן מאליו את העובדה שיחידים צריכים לשלם מחיר בעבור האינטרס הלאומי. החברה הישראלית היום לא מקבלת את זה. חל שינוי עמוק מאוד. ... כדאי להגיד מה הם הערכים, כי בדיון על שליט הנושא עלה באופן חד צדדי מאוד. באופן כללי, ערכים הם התביעה לוויתור על אינטרסים, על הנאות, כדי להשיג מטרות או לקיים עקרונות. יש ערכים המחייבים את הפרט למען החברה – כשאתה דורש מהפרט כחייל להקריב את חייו, לצאת לצבא, לוותר על שנות חייו. יש ערכים שבהם החברה נדרשת לוותר למען הפרט – למשל, זכויות האדם, החופש שלו. חברה בריאה היא חברה מאוזנת; היא מכירה במחויבות המדינה להגן על זכויות הפרט, ואילו הפרט מבין את חובתו לוותר על דברים מסוימים לטובת המדינה והאינטרס הלאומי. בדור הקודם היה מובן שחייב להתקיים איזון כזה. בדור הנוכחי, לעומת זאת, שיח זכויות האדם הפך דומיננטי. כמעט שלא מדובר על חובות האדם והאזרח לחברה ולמדינה. ... זה מוסרי בהחלט מבחינת השיקול הערכי להגיד שהאינטרס הלאומי שלנו מקרה הזה הרבה יותר משמעותי מהאינטרס הפרטי של מאן דהוא. ... בתקשורת אפשר לנפח באמצעות הרגש את מערכת הערכים לממדים בלתי סבירים, וזה מה שהתקשורת הישראלית עשתה. היא נפחה את הרגשות הטבעיים שיש בכל אדם – הזדהות עם מי שסובל ונרדף – והביאה לכך שכתוצאה מההזדהות הרגשית הזאת, האיזון המוסרי ערכי נעלם".

מי שהתייחס, כדרכו, בגישה מורכבת למציאות המורכבת, הוא הרב שרלו, ב"ישראל היום". אני מעריך מאוד את הרב שרלו, בזכות היושרה שלו והאומץ שלו להתמודד עם מציאות מורכבת בלי לברוח לססמאות קצה. מהסיבה הזאת הוא אינו פופולארי בישיבות הקיצוניות, שסילקו את כתביו וכמעט החרימו אותו. וכך גם, בכתבת דיוקן אודותיו במוסף "הארץ" בשבוע שעבר, הוא ננזף על כך שאין הוא מתיישר עם הקו של העיתון. זו דרכם של הפנאטים, משני הצדדים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות ואינם מעריכים אנשים מורכבים. מתוך מאמרו: "השיח הציבורי בעקבות פרשת גלעד שליט חייב להטמיע את העובדה הכפולה. מחד גיסא, צריכה להיות תשובה ראויה לשאלה מה אנו עושים פה, ומדוע המחיר שאנו נתבעים לשלם – מוצדק. תשובה זו מורכבת מהקמת חברה מוסרית וצודקת, שבה מתקיימים יסודות של צדק חברתי ומוסר הנביאים כבסיס למדיניות הכלכלית והחברתית; תשובה זו מורכבת ממשמעותה של ארץ ישראל כארץ הייעוד, ומשמעותה של השותפות בישות הלאומית המממשת את הלאומיות של עם ישראל בארץ ישראל; תשובה זו מורכבת מראיית הקיום היהודי כממשיך את מסורת ישראל, ואת האידיאה היהודית שהחל בה לפני 3,500 שנים אברהם אבינו; תשבוה זו מורכבת משותפות בצדדים הטובים המתפתחים בעולם כולו: הקיימות ואיכות הסביבה, התביעה המתמדת לקידום צלם אלוהים שבאדם וכבוד הבריות היונק מכך; ותשובה זו מורכבת בעולמם של אנשים מאמינים בהיותנו ממשיכים את מתן תורה ושמחתה לאורך ההיסטוריה כולה. מאידך גיסא חייבת להיות נכונות אמיתית להטמיע שלקיום משמעותי עלול להיות גם מחיר. כל השותף למפעל המיוחד הזה, שנקרא מדינת ישראל, חתם גם על מעין כרטיס אדי של נכונות לתרום את חלקו במאמץ הזה".

נדב אייל, ב"מעריב", אינו שותף לחשבון הנפש הערכי, אך הוא מעביר מסר חשוב לתקשורת: "הגיע הזמן להפוגה. בלי עליה לרגל למצפה הילה בשבת הקרובה. אם אפשר, בלי הסיכומים על יממה, שתי יממות ושבוע בבית. עסקת שבויים איננה קיטש סיסמתי. היא לא גאולתה של ישראל אך גם לא חורבנה. גלעד שליט חזר הביתה. המחיר נורא אך מתחייב. עכשיו שקט. שקט למענו, שקט גם למעננו".

נדב אייל אינו היחיד שכתב כך, מבין אנשי התקשורת. האם כך תנהג התקשורת? בשעה שאני כותב שורות אלו, אני פותח את YNET וכולו פפראצי. ובהמשך למבצעי הרייטינג הדוחים בזמן שביו של גלעד שליט, ממשיך "ידיעות אחרונות" במבצעיו – והפעם, גבירותיי ורבותיי: השיר שלו. "ידיעות אחרונות הכין לכבוד גלעד שליט סרטון מיוחד עם מיטב התמונות מחמש השנים האחרונות והסיום הדרמטי אתמול. סרקו את הקוד בסלולרי שלכם ותוכלו לצפות בקליפ המרגש". בקשתי מהעיתון – לפחות צרפו "במבצע מיוחד" שקית הקאה חינם.

כותרת ב"הארץ": "ההמונים חגגו בעזה ובגדה: 'רוצים עוד חטוף'". אני מדפדף, ובעמוד הבא כותב גדעון לוי: "היה זה אחד הימים הנדירים כל כך – נדירים מדי – שבו שררה השמחה, אותה שמחה ממש, גם בעזה וגם בגליל". אדם מוסרי הוא אדם היודע להבחין בין טוב ורע. גדעון לוי הוא אדם א-מוסרי.  לשם השוואה, כך כתב נדב אייל, "מעריב": "הם החזיקו בחייל צעיר שנחטף ממדינת ישראל הריבונית כאשר שמר על הגבול; אנחנו נאלצנו להשיב להם רוצחי המונים שתאוות הדמים בוערת בהם. חלק מאלה ישובו לדרך הטרור והמוות ושליט ישוב אל חייו. אמור לי מי שבוייך ואומר לך מי אתה".

הרעיון הטפשי ביותר בעיתוני החג היה בטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום": "חשוב להזדרז ולתכנן מהלך של שחרור אסירים שאינו נובע מסחיטה, ושכולל בעיקר את אסירי פת"ח. על ישראל להוכיח כי שחרור אסירים פלשתינים אינו רק תוצאה של חטיפת ישראלים". כלומר, אם פושע סחט ממני מחצית כספי, ארוץ לתת לפושע אחר את המחצית השניה, כפרס על התנהגות טובה, ולהוכיח שאיני נותן כסף רק לסחטנים, ושלא רק הסחטנות משתלמת. בעסקת שליט שחררנו רוצחים, אבל לפחות קיבלנו את גלעד שליט. לשם מה נשחרר מחבלים במתנה לאבו מאזן? פרס על ניסיונו לקדם פתרון כפוי לסכסוך? בשבוע שעבר כתבתי בתגובה על הצעתו של אלי ישי שבעקבות שחרור המחבלים הפלשתינאים נשחרר גם מחבלים יהודיים, שמשמעות הדבר, היא שבתור איזון על כך שנאלצנו לעקור עין אחת, נעקור גם את העין השניה. והנה, יוסי ביילין מציע בדיוק אותה הצעה.

איני אוהב כותרות מתחכמות. אני סבור שכותרת של ידיעה, צריכה להיות תמצית המידע שבידיעה. אבל לפעמים יש הברקות. כזאת הייתה בדיווח ב"ידיעות אחרונות" על הריאיון של גלעד שליט לטלוויזיה המצרית: "ראיון חטוף".

* המלצות השף: שתיהן במוסף התרבות והספרות של "הארץ". בשנים האחרונות, מפרסם המוסף מסה בהמשכים של דן מירון, בכל הגיליונות שבין ראש השנה לשמחת תורה. למשל, שתי מסות כאלו על קפקא, בשנים שעברו. השנה, התפרסמה מסה מרתקת בחמישה פרקים, על משמעות המילה "עוד" בהטיותיה השונות, בשירי הספר "כוכבים בחוץ" של אלתרמן. מתנה של ממש לחובבי השירה ובעיקר לאוהבי אלתרמן.

ההמלצה השניה, היא על מאמר המספר על חבורה ספרותית של יוצרים דוברי יידיש בישראל, בשנות החמישים, בהנהגת אברהם סלוצקובר, ועל התמודדותם של היוצרים עם הגישה האנטי יידישיסטית במדינה הצעירה, ובעיקר בתנועה הקיבוצית, שחלק מהיוצרים חיו בה. הכתבה מרתקת. מה שהפריע לי – הגדרת היוצרים כ"מהגרים". טוב, אצל עורך המדור בני ציפר, "עולים" הוא מושג ציוני מידי, רחמנא לצלן.

* ואפרופו שקית הקאה. ערב שמחת תורה, היום שבו אנו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים מבראשית; ציון דרך רב משמעות בלוח השנה העברי, ובשנים האחרונות ציון דרך משמעותי ביותר גם בחייהם של יותר ויותר יהודים חילונים, המקבלים את השבת וקוראים את פרשת השבוע. ובעיתוני החג – יוק. אין שמחת תורה. אין כל התייחסות. ומה יש במקום? מגזין שמחת תורה של "מעריב": "חלום שחלמתי על אוכל – 11 פנטזיות אוכל מופלאות בהחלט". והפניה לכתבה מיוחדת במגזין (מגזין שמחת תורה, כן?) – "לאכול את כל התפריט במסעדה היקרה ביותר בארץ". די! העם דורש צדק תקשורתי! ואם לא העם, אז לפחות אני.