הבלוג של אורי הייטנר

פרשת "בראשית" תשעב – קבלת שבת באורטל

אתמול חגגנו את שמחת תורה, החג המעלה את אהבת התורה על ראש שמחתנו. בחג זה אנו קוראים את הפרשה האחרונה של התורה, "וזאת הברכה", ומיד, ללא כל שיהוי, מתחילים מבראשית, וקוראים את ראשיתה של פרשת "בראשית", כדי שחלילה לא ניפול בין הכיסאות ולא נמצא בתוך מחזור קריאת התורה, היוצא או הנכנס. השבת, אנו קוראים את פרשת "בראשית" במלואה.

פרשת "בראשית" פותחת את התורה ואת התנ"ך. יש בה הסיפורים הנפלאים על ראשית העולם וראשית האנושות – בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת האישה, חטא הפרי האסור והגרוש מגן העדן, הפשע הראשון – רצח הבל בידי קין אחיו. אך יותר מכל אלה – לוז פרשה זו, הפרשה הראשונה בתנ"ך, הוא המסר המרכזי של היהדות, היכולת להבחין בין טוב ורע והאתגר לבחור בטוב.

סיפור בריאת האדם מופיע פעמיים, בגרסאות שונות לחלוטין. בפרק א' נאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוהים" (א', כ"ז-כ"ח). בפרק ב' האדם שנברא הוא זכר. לאחר זמן מה אלוהים מגיע למסקנה ש"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (ב' י"ח). האדם מוציא מכרז, בודק את כל בעלי החיים ומעניק להם שמות, אך לא מוצא ביניהם עזר כנגדו. רק אז, בלית ברירה: "ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן. ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה, ויביאה אל האדם. ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (ב', כ"א-כ"ד).

דורות של פרשנים, דרשנים וחוקרי מקרא מתמודדים עם כפל הגרסאות הזה, ואני אציג את הפיתרון שלי. הכתוב מגיש לבחירתנו גירסה שוויונית מתקדמת, שבה האדם הוא שני המינים והם שווים בערכם ולצדה - גירסה פטריאכלית פרימיטיבית, שבה האדם הוא שמו של הגבר והאישה נחותה. בתקופה הקדומה, הגירסה השוויונית היתה כל כך מנותקת מן המציאות, שלא היה מנוס מגירסה פטריאכלית, שניתנת לעיכול. אך הגירסה השוויונית נותרה לתקופה שהיהודי יהיה בשל לה. הסיפור הפטריאכלי מתאים לדת שבה האישה אינה נספרת במניין, נדחקת אל מאחורי פרגוד, אינה יכולה לשבת בדין ואפילו פסולה לעדות. המקרא מניח שיבוא יום שבו היהדות תתקדם ותוכל לעכל ולהפנים את המסר השוויוני. ומה הגירסה שהפרשה מבכרת? בסוף הפרק מובא תקציר תולדות ראשית האנושות, מן האדם עד נוח. שם מופיעה גרסה אחת בלבד: "יום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם וברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (ה', א'-ב). מאחר והאדם הוא השם הקולקטיבי של הזכר והנקבה, ומאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, ניתן להסיק מכך שגם האלוהים הוא זכר ונקבה.

רק נוצר האדם, וכבר מציב בפניו האלוהים מבחן. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב', י"ז). אלוהים מבהיר לאדם מהי מהות העץ – אכילה בו תאפשר לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע. לא יאכל, יחיה בעולם שכולו טוב, בגן העדן, שבו כל הטוב נמצא בשפע אך ללא כל בחירה, וגדל בו גם עץ החיים, המקנה לטועם מפריו חיי נצח.

האדם אוכל מעץ הדעת טוב ורע, ואלוהים אינו מממש את עונש המוות. למה? הרי בכך הוא עלול לאבד את כושר ההרתעה. הרי יכול אלוהים להרוג את האדם ולברוא תחתיו בריה אחרת, משופרת, משודרגת, ממושמעת.

כנראה שאלוהים רצה דווקא בקיומו של האדם, המוכן לסכן את חייו כדי לבחור בחיים של משמעות, שיש בהם טוב ורע ובידיו הבחירה המוסרית, המאבק האינסופי עם היצר וההתמודדות עם המשיכה לרע, על פני גן עדן של שוטים שבו הכל קיים מן המוכן. אלוהים ממיר את העונש בגרוש מגן העדן, אל המציאות הארצית.

מה הפיק האדם מהשהות בגן העדן? גן העדן הוא האידיאל, הוא השלמות. עתה, כאשר בידי האדם היכולת לבחור בין טוב ורע מצד אחד, ומצד שני - הידע מהו הטוב האידיאלי ולאן ראוי לחתור, כל האחריות עליו. גן העדן הוא אוטופיה. הפירוש המילולי של אוטופיה הוא: "אי מקום". האוטופיה, גן העדן, הוא מקום שאינו קיים בחיים הממשיים. הוא קיים כאידיאל שאליו על האדם לשאוף להתקדם. לעולם אין סוף לחתירה לשלמות הזאת, וזה האתגר הגדול בחיים.

האדם טעם מעץ הדעת והוא יודע להבחין בין טוב ורע. הפיתוי לרע הוא עצום. הוא מושך אליו את האדם כפי שמושכת אותו הגרביטציה אל האדמה. המוסר האנושי הוא המאבק של האדם בפיתוי לרע. בגן העדן לא היה זקוק האדם למוסר. בחיים הריאליים, המוסר, אותו רכש האדם כשטעם מעץ הדעת, הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה. בחיים הריאליים, המלחמה ברע היא תנאי קיומי. המאבק הזה, שהוא מאבק של אדם ביצריו ומאבק של חברה בחולייה, הוא אינסופי, הוא מתיש ולפעמים הוא מייאש. אולם זהו מאבק שאסור להתעייף בו, אסור להיכנע ואסור להתייאש ממנו. כל ניצחון במאבק הזה, נותן טעם לחיינו.