דבריה של ציפי לבני נגד עסקת שליט, הם ביטוי לחוסר מנהיגות. תפקידו של מנהיג הוא להשפיע. תפקידו של ראש אופוזיציה הוא להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה (או לתת לה גיבוי אם הוא תומך בה). מבחן ההשפעה הוא בשעה שניתן להשפיע. שתיקה בזמן אמת, וביקורת בדיעבד - אינה מנהיגות. זאת בריחה.
כאשר שר הביטחון אומר בראיונות לתקשורת, שמדינה חפצת חיים באזור בעייתי כשלנו אינה יכולה להשלים עם... בדיוק עם מה שהממשלה שהוא חבר בה החליטה, בתמיכתו, כאשר אימצה קו שהוא הטיף לו בשנים האחרונות, זוהי בריחה ממנהיגות. אם מדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים עם ולקבל את, מדוע הוא כשר הביטחון משלים עם ומקבל את?
כשר הביטחון, מינה ברק את ועדת שמגר כדי שתמליץ על הדרך הנאותה להתמודדות עם חטיפות, אך מלכתחילה הודיע לה שהמנדט שלה אינו נוגע לעסקת שליט, אלא רק לחטיפה הבאה. למה? אם הדרך הנוכחית (אם יש כזו) אינה נכונה ויש לקבוע כללים חדשים, למה לא להשפיע במקרה שעל ההתמודדות עמו ברק מופקד? למה לדחות את הטיפול ל"פעם הבאה", אולי כבר יהיה שר ביטחון חדש וברק יוכל לתקוף אותו אם ינהג כפי שהוא עצמו נהג.
שאלות מטרידות. משבר המנהיגות בהתגלמותו.
ואף על פי כן, אני רואה בחיוב את הדברים שאמרו ציפי לבני ואהוד ברק. עסקת שליט מאחורינו וכבר אי אפשר לשנות אותה. אולם אפשר וראוי לקיים חשבון נפש לאומי. הכרח לקיים חשבון נפש לאומי.
חשבון הנפש הלאומי מחייב בדיקה של נושאים רבים, החל בנושאים מבצעיים, דרך התנהלות ההנהגה ובעיקר שאלות ערכיות.
איך זה קרה שבמשך למעלה מחמש שנים לא הצלחנו לחלץ את גלעד שליט, קילומטרים ספורים מן הגבול, בפעולה צבאית? האם הכישלון הנורא הזה הוא כישלון מודיעיני, כישלון מבצעי, כישלון מנהיגותי, כל התשובות נכונות? האם הייתה מוטיבציה לבצע פעולה כזאת?
האם באמת עסקה כמו עסקת שליט היא ביטוי לערכי הרעות והערבות ההדדית, או שהם מבטאים אינדיבידואליזם קיצוני, של "אני כאן עכשיו", ולעזאזל ה"אנחנו" והאחריות לעתיד?
האם המשמעות של "לא להפקיר פצועים בשטח" היא הנכונות של כל חייל למסור את חייו כדי לחלץ שבוי או פצוע, או שחרור סיטונאי של רוצחים?
האם באמת עסקת שליט היא "חזרה לערכי הישראליות היפים", או שמא ערכי הישראליות הם של אומה אמיצה שאינה נכנעת לטרוריסטים ואינה ניתנת לסחיטה?
האם לאור לקחי העסקאות הקודמות, ניתן להתייחס לשחרור המחבלים כאל סיכון מחושב שניתן להכיל אותו, או שזו הפקרת חייהם של ישראלים רבים בעתיד?
האם החלטה מנהיגותית קשה היא ריצוי דעת הקהל, או היכולת לעמוד מול לחציו?
אלו ואחרות הן שאלות שחובה עלינו להתמודד עמן. אולם בעיניי יש שאלה אחת, הקודמת לכולם. בראש ובראשונה עלינו לעשות את חשבון נפשה של הדמוקרטיה הישראלית.
איך זה קרה, שבנושא כל כך מהותי, במשך למעלה מחמש שנים, לא התנהל באמת דיון חופשי? איך זה קרה, שבמשך למעלה מחמש שנים, אי אפשר היה להשמיע דעה אחרת, זולת אסכולת "בכל מחיר"? מה גרם לשיתוק שאחז בציפי לבני, עד שלא העזה לומר את דעתה? מה גרם לאהוד ברק להוביל מהלך, שעל פי אמונתו מדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים אתו?
איך זה קרה, שהתקשורת כולה התגייסה כמעט כאיש אחד, ולא רק השתיקה כל דעה אחרת, אלא עיקרה את הסוגיה מכל קונטקסט מדיני, ביטחוני, ערכי, והציגה מצג שווא כאילו מדובר בילד שנחטף על ידי הממשלה הרעה המסרבת לשחרר אותו? איך זה קרה, שקומץ יח"צנים הינדסו את התקשורת, שהינדסה את דעת הקהל, ששיתקה את ההנהגה ולא איפשרה כל החלטה זולת זו שהתקבלה? איך זה קרה, שעם שלם היה נתון במשך 5 שנים לשטיפת מוח, שהחלה כבר מגני הילדים?
השאלה הזו חשובה הרבה יותר, בעיניי, מאשר שאלת שחרור המחבלים. הסכנה הגלומה בתופעה הזו, חמורה בעיניי הרבה יותר מהסכנה של הרג ישראלים בעקבות העסקה. מותר לעשות טעויות ולטעויות יש מחיר, ובסופו של דבר הברירה הייתה בין חלופות רעות, וניתן להתווכח איזו חלופה רעה יותר. אבל הפסיכוזה הציבורית סביב סוגיית גלעד שליט, היא סכנה לדמוקרטיה.
אין דמוקרטיה ללא דיון חופשי. אין דמוקרטיה ללא תקשורת חופשית. תקשורת מגויסת, שלא זו בלבד שהיא מתנבאת בקול אחד – אלא שהקול האחד מרוח בקיטש, בגימיקים סוחטי דמעות רייטינג; שהעיתונים הופכים לפוסטר תעמולה יחצ"ני (גם במראה החיצוני שלהם); שהתקשורת משתפת פעולה עם גימיקים זולים ובזויים כמו ריאליטי "הצינוק" הזכור לשמצה – זו אינה תקשורת של חברה דמוקרטית.
גם גדול התומכים בעסקת שליט, צריך להיות מוטרד מן התופעה הזאת, כיוון שמדובר בסכנה לדמוקרטיה. על הדמוקרטיה הישראלית לעשות את חשבון נפשה, כדי שפסיכוזת המונים כזאת ושטיפת מוח שכזאת לא יחזרו עוד בנושא כלשהו שיעמוד בעתיד על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל.
* BSH