הבלוג של אורי הייטנר

במאמרה "מבחן מסגרת התקציב" מאשימה אותי תמר רז על שגישתי למאבק החברתי היא "שיטת הסלאמי". מודה באשמה! אכן, זו גישתי. אני מכנה אותה בשם אחר – סוציאל דמוקרטיה אבולוציונית, להבדיל מסוציאליזם רבולוציוני, מהפכני.

גישת הסוציאליזם הרבולוציוני היא "הכל או לא כלום". הוא מסתער בשעטה על המציאות הקיימת, כשבפיו שורות המחץ מתוך "האינטרנציונל": "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" ו"לא כלום אתמול – מחר הכל"; להשמיד, להרוס ולאבד את הקיים ועל חורבותיו לבנות את חברת הצדק המוחלטת.

הראשון שניסה את השיטה הרבולוציונית היה ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. הוא התאכזב מן האנושות, ראה ש"מלאה הארץ חמס" (שנים רבות לפני שישראל פתחה את שערי בתי הסוהר ושחררה מאות חמאסניקים), התחרט על הבריאה והחליט להשמיד את הקיים באמצעות המבול שהמטיר על הארץ. האם החלופה שיצר טובה יותר? אלוהים עצמו הבין שדרך זו אינה קונסטרוקטיבית – לא קל כך קשה להשמיד את הקיים, אך ליצור חדש, זה הרבה יותר מסובך. לכן נשבע שלא יהיה עוד מבול, וכאות לברית הזאת ברא את הקשת בענן. בכך הוא התחייב לא לנסות עוד להשמיד את האנושות, את האופציה הזאת הוא השאיר לנו, בני האדם. ולמרבה הצער, נטלנו אותה בחדווה, בעיקר במאה העשרים.

בשם המהפכה והשלטת הצדק המוחלט על האנושות, נעשו פשעים איומים ונוראים נגד האנושות, בבריה"מ, בסין, בצפון קוריאה, בווייטנאם, בקמבודיה ועוד. וגם במקומות שבהם לא נעשו רציחות המוניות, הניסיון לברוא עולם חדש הביא למשטרי רודנות ולדיכוי האדם וחירותו, ברומניה ובצ'כוסלובקיה, בהונגריה ובפולין ועד היום – בקובה.

באותן שנים, פעלה בעולם תנועה אחרת, שדיברה בשם אותם ערכים של צדק ושוויון – הסוציאל דמוקרטיה. הסוציאל דמוקרטיה לא דגלה ב"הכל או לא כלום", אלא ב"שיטת הסלאמי". לא להחריב את העולם הישן, אלא להשפיע בתוכו, להיאבק למען זכויות העובד, למען זכויות האדם, למען שיפור תנאי החיים, למען המעמדות החלשים. זה הרבה פחות מלהיב וסקסי ממקסם השווא של בריאת עולם חדש על חורבות הישן בהינף יד ובאיבחת חרב. אולם התוצאות של הדרך האבולוציונית, האיטית, המדורגת, הדמוקרטית, הן מהפכה אדירה; בכל מדינות המערב, ולא רק בכאלו שהשלטון בהן היה סוציאל דמוקרטי, אלא אפילו בארה"ב הקפיטליסטית. הרי רק בסוף המאה ה-19 לא היו זכויות לעובדים, ילדים קטנים הועבדו ללא מגבלות של שעות, לא היו כל זכויות סוציאליות לעובדים, לא הייתה מגבלה על שעות העבודה, מותר היה לבעל הבית להכות את עובדיו וכן הלאה וכן הלאה. נכון, לא היו רק הצלחות אלא גם כישלונות ונסיגות. אך הדרך האבולוציונית, הדמוקרטית, שינתה את העולם ללא היכר.

זאת הדרך בה אני מאמין, וזו בעיניי הדרך הראויה גם למחאה החברתית בישראל. הגישה של "הכל או לא כלום" לא תניב כל פירות. שלילת מסקנות ו' טרכטנברג, היא התגלמות גישת "הכל או לא כלום". המסקנות הן הישג אדיר של המאבק והמחאה, ויש בהן שינוי בכיוון בה המדינה צעדה בדור האחרון, בהובלת כל הממשלות. את הדרך של נסיגת המדינה ממחויבותה לאזרחיה ולחברתה, של הורדת המסים, צמצום התקציבים החברתיים והפרטת השירותים לאזרח, מחליפה הרחבה של התקציבים החברתיים ובראשם החינוך ב-30 מיליארד ₪, כשהמקור העיקרי לכך הוא מיסוי צודק ופרוגרסיבי (ורק חלק קטן ממנו הוא קיצוץ תקציב הביטחון, שאף הוא צעד מוצדק ומעשי).

אין להסתפק במסקנות דו"ח טרכטנברג. יש לפעול ולהיאבק למען הדברים שחסרים בו, כמו קידום הפריפריה ומאבק נגד מארת עובדי הקבלן. אך בראש ובראשונה יש לברך על השינוי  ולהיאבק למען יישומו, שכלל אינו מובטח, כיוון שהגורמים שיפגעו ממנו הם הכוחות החזקים ביותר במשק והשפעתם על הפוליטיקה והתקשורת אדירה.

תמר רז מצביעה על הגדלת מסגרת התקציב כמעין ערך עליון, קדוש – אמת המידה ואבן הבוחן לכל המהלך החברתי. כפי שאני שולל את הדת המוניטרית ואת ההתנגדות המוחלטת לכל הרחבה תקציבית, כך אני שולל את היפוכה – הדת של הרחבת תקציב ללא בקרה. כן, ניתן להרחיב את מסגרת התקציב וראוי לעשות כן. אך יש לעשות זאת באחריות ובאופן זהיר ומדוד, כדי לא לשפוך את התינוק עם המים. ובעיקר – אין לראות בהרחבת התקציב מטרה כשלעצמה, אלא כלי להרחבת האחריות של המדינה על החינוך, הבריאות, השיכון, הרווחה והשירותים לאזרח. ההרחבה הזאת היא לב המלצות ו' טרכטנברג. האם להתנגד לה ולהיאבק בה, רק מהסיבה שהיא נעשית במסגרת התקציב הקיים?

לפני שבועות אחדים, כתב פרופ' דני גוטווין מאמר ביקורת ב"הארץ" – ספרים, על ספרה של שלי יחימוביץ' "אנחנו". במאמרו הוא יצא נגדה בשצף קצף על הפרגמטיות שלה, על פעולתה במסגרת המשטר הקיים במקום לפעול לשינויו, על שיתוף הפעולה שלה עם ח"כים מן הימין ביוזמות חקיקה חברתיות. הוא דוגל ב"הכל". התעקשות על "הכל" תסתיים ב"לא כלום". אני מבכר את הדרך הפרגמטית, של פעולה בעולם הממשי ותיקונו בהדרגה, בצעדים קטנים, בשיטת הסלאמי.

                                                                                                                                                                                                       * "ידיעות הקיבוץ"