הבלוג של אורי הייטנר

מהו הדבר הנפסד והמכוער ביותר בנגע הפורנוגרפיה? הפורנוגרפיה מחפיצה (מהמילה חפץ) את האישה, את גוף האישה. אין בה יחס לאישה כאל אדם, אלא כאל כלי, מכשיר לסיפוק תאוות ויצרים.

זה מה שמעורר סלידה בשימוש מיני בוטה בגוף האישה בפרסומות. שימוש זה אף הוא מחפיץ את האישה, והופך את גופה כלי למכירות; סיפוק התאווה המינית והמציצנית של הצרכן לשם סיפוק תאוות הבצע של המפרסם.

בשנים האחרונות, לא פעם הצטלבו אינטרסים של ארגונים פמיניסטיים וגורמים חרדיים, במאבקים נגד פרסומות המחצינות מיניות בוטה ושימוש מסחרי בגוף האישה. לכאורה – אידיליה; חיבור בין קצוות. אולם קצוות יכולים להתאחד על דרך השלילה, כאשר מסיבות שונות, לעתים הפוכות, הם שוללים אותה תופעה. אולם לאמיתו של דבר, בין השותפים הללו פעורה תהום ערכית.

למעשה, הגורמים המובילים להדרת האישה מהמרחב הציבורי, הם הצד השני – תמונת הראי, של תופעת הפורנוגרפיה. אלה ואלה אינם מכבדים את האישה, אינם מתייחסים אליה כאל אדם שנברא בצלם ("זכר ונקבה ברא אותם"); אדם שווה ערך ואוטונומי, אלא כאל חפץ, כאל מכשיר לסיפוק מיני. מה פירוש "קול באישה ערווה", אם לא התייחסות פורנוגרפית לאישה כאל ערווה מהלכת? כמו בפורנוגרפיה – האישה היא ערווה. קולה – ערווה. כולה – ערווה.

לכאורה, הפורנוגרפיה והחרדיות-מדירת-הנשים הן שני הפכים, שתי קיצונויות. זו, הקצה של הצניעות וזו - של המוחצנות. זו, הקצה של המיניות הבוטה וזו - של ההתנזרות. אולם כתמיד, הקצוות קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז, למיינסטרים. ובמקרה זה, שני הקצוות הללו חולקים תפיסת עולם זהה באשר לדמותה ומהותה של האישה – כלי לנשיאת ערווה. המסקנות של כל זרם שונות, אבל המהות אחת.

כל אדם נאור חייב להתקומם נגד הגישה המשפילה והמדכאת הזאת, על שני גילוייה.

התופעות של הדרת האישה הולכות וגוברות, ולמרבה הצער והבושה חודרות יותר ויותר גם לצדדים המתחרדים בציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי בפרשת הצוערים שנטשו אירוע בשל שירת נשים. ביותר ויותר בתי עלמין, הרבנים תובעים הפרדה בין המינים, כלומר הדרת האישה מן ההלוויה. במצב הנפשי של המשפחה האבלה, היא מתקשה לעמוד על זכויותיה ונכנעת לדרישה המשפילה, המנוגדת כל כך לאורח חייה ולערכיה ולערכי המנוח או המנוחה. ועוד לא הזכרתי את הדרת האישה אל ירכתי האוטובוסים, את המדרכות הנפרדות בשכונת מאה שערים, את כליאתן של נשים בתוך תחפושות טליבאניות בקרב כתות פנאטיות בעדה החרדית. ועוד ועוד.

אני מודע לדילמה של יהודים המקבלים עליהם את עול ההלכה, עם האיסור "קול באישה ערווה". לעתים הם מוצאים עצמם חלוקים בינם לבינם בין ערכיהם לבין ההלכה, והדילמה קשה. הבעיה היא ההרחבה וההקצנה בפירוש האיסור. האם הפרשנות לפיה האיסור הוא על האזנה לשירת אישה, היא היחידה האפשרית? כפי שהכל מסכימים שאין איסור להאזנה לדיבור של אישה, כך ניתן להבין שאין איסור להאזנה לשירה שאינה "שירת עגבים"; שירה המחצינה מאוד את המיניות, ובה אפשר לתלות את האיסור הזה. ובוודאי, שאין כל סיבה והצדקה להעדיף את הפירוש המרחיב, המקצין, הקובע סייגים על סייגים דווקא של ההלכה הבעייתית הזאת, על פני כבוד האדם והאיסור על הלבנת פניו, והרי המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, ושפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". ואיך זה מרשים לעצמם יהודים, להלבין פני זמרת, להלבין פני הקהל שמאזין לזמרת, להלבין פני מחצית האוכלוסיה, בשל דבקות דווקא בפרשנות קיצונית ואנכרוניסטית של אותה הלכה? האם אותם אנשים אינם מבינים את המשמעות החמורה של קרע בעם, הנוצר בשל ההקצנה הזאת?

לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, אירחתי להופעה את אתי אנקרי. אף שההופעה לא התקיימה בגוש הדתי, והצריכה נסיעה לא קצרה, רובו המכריע של הקהל היה דתי. אולם הספורט של בני יהודה, היה מלא מפה לפה, והשורות היו מלאות בראשים חובשי כיפות. אין המדובר ב"דתיים לייט", אלא בדתיים המקפידים מאוד על שמירת ההלכה, אך מבינים שהפרשנות של איסור שמיעת שירה מפי אישה הוא אבסורדי. ולמה זה מצפים מהחברה הישראלית בכללותה, מצה"ל – שהינו צבא העם, להתיישר דווקא על פי הקו הקיצוני ביותר של הקיצונים ביותר בקרב המגזר הדתי?

במקביל לתופעות ההתחרדות וההקצנה בציונות הדתית, קיימת גם תופעה הפוכה, בעיקר בכל הקשור למעמד האישה; ממש מהפיכה פמיניסטית. כמי שעוקב מקרוב אחרי הציבור הדתי לאומי – עוקב בחרדה אחרי תופעת ההתחרדות ובאהדה אחרי תופעת שחרור האישה, אני מייחל בכל לבי שכובד המשקל ייטה לתופעה החיובית, של היופי ביהדות; היהדות מאירת הפנים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כי המאבק הזה אינו רק על דמותו של הציבור הדתי לאומי, אלא על נשמתה של היהדות.

אני בז לאנשים הרואים באישה ובקולה ערווה. אין דבר יפה וטהור מקול צלול של אישה; מקול הפעמונים של שולי נתן השרה את "ירושלים של זהב", מקולותיהן של זמרות נפלאות כמו נורית גלרון, כמו חוה אלברשטיין, כמו אחינועם ניני, כמו אתי אנקרי, כמו אסתר עופרים, כמו מרינה מקסימיליאן בלום, כמו ברברה סטרייסנד ועוד זמרות יהודיות כשרות כמותן. הקול הזה הוא מתת אל, לא פחות. בשבוע שעבר אירחתי במרכז "יובלים" במכללת תל-חי, אותו אני מנהל, את הזמרת הנפלאה מיטל טרבלסי, בערב משירי נעמי שמר. בתום ההופעה עליתי להודות לה, וסיכמתי את דבריי בשלוש מילים: קול באישה – קדושה.

* BSH