הבלוג של אורי הייטנר

אם אנסה לתמצת במשפט אחד את הדיון הציבורי אודות גל הצעות החוק האחרונות, הוא ישמע, בערך, כך: הצילו! גונבים לי את המדינה! רומסים אותי ואת זכויותיי! סותמים לי את הפה! סכנה לדמוקרטיה! דיקטטורה בפתח!

הקול הזה נשמע משני עברי המתרס, והשיח נטול קול שפוי, מרגיע, שאינו זורע פאניקה והפחדה. המחלוקת הזאת היא התגלמות המושג שיח של חרשים, מאחר וכל צד שומע את צעקתו, וחרש לחלוטין לצעקת הצד האחר. כל צד משוכנע בכל מאת האחוזים, שהצד שכנגד דורס אותו, רומס אותו ועושה זאת בחדוות שכרון הכוח. כל צד מתייחס בזלזול, בציניות ובחוסר אמון לזעקת הצד האחר, ומתייחס אליה כאל זעקת הקוזאק הנגזל. האמת היא, שלתחושת הרדיפה בכל אחד מהצדדים יש על מה להתבסס, אך יש מי שמטפח אותה ומשלהב את היצרים. צעדיו של כל צד מסלימים את תחושת הרדיפה של הצד שכנגד. בדרך זו נוצרת ספירלה של הסלמה, המביאה את החברה הישראלית לנקודת רתיחה המסכנת את יציבותה ואת שלומה.

שיח הקורבניות הזה אינו יכול להביא לתוצאה חיובית כלשהי. בשיח של קורבניות, מי שחש קורבן עוסק בהישרדות והדבר האחרון שמעניין אותו, הוא תחושותיו של מי שנתפס בעיניו כרודפו. כמו בסיפור חד גדיא, הנרדף הוא רודף והרודף הוא נרדף ומאחר ואיננו יכולים לבנות על הקב"ה שישחט את מלאך המוות, מן הראוי שנעצור ביוזמתנו את המערבולת הזאת, ונבחן מה קרה כאן, בעצם?

על פי הנראטיב של ה"שמאל" – ה"ימין" מנצל את הרוב הפרלמנטרי כדי לסתום את פי המיעוט. הוא מנסה להשתלט על בית המשפט באמצעות שינוי כללי המשחק באופן שיאפשר לו למנות את מומלציו לשופטים. הוא מנסה לסתום את פיותיהם באמצעות ייבוש מקורות התקציב שלהם. הוא מנסה לבלום את זכות המחאה שלהם, הבאה לידי ביטוי בחרם על ההתנחלויות וכן הלאה.

התמונה המצטיירת מנראטיב זה, היא של חקיקה תוקפנית, ואין ספק שהריבוי והאינטנסיביות של החוקים יוצרים תחושה של תוקפנות. אולם כל פסיכולוג מתחיל יציע להתמודד עם התנהגות תוקפנית, בניסיון להבין מה המצוקה המובילה להתנהגות כזו. אכן, חוק החרם הוא חוק בעייתי. אמנם אין הוא מוציא את החרם אל מחוץ לחוק, אלא רק מאפשר למי שנפגע מן החרם לתבוע את מי שקרא לחרם, אך הוא הופך פעולת מחאה לכמעט בלתי חוקית. אולם החרם עצמו, הוא מעשה הרבה יותר קיצוני, הרבה יותר אלים, הרבה יותר כוחני ודורסני. החרם - משמעותו דה-לגיטימציה לציבור של מאות אלפי אזרחים נאמנים ושומרי חוק, שהתיישבו ביו"ש על פי החלטות כל ממשלות ישראל, ולשבור את מטה לחמם. אין זה ראוי להתמודד עם החרם באמצעות חקיקה, אך אין זה ראוי להסית לחרם. מי שמבצע פעולה כה קשה ואלימה, אינו יכול לצפות שהצד הנפגע ישלים אתה ויקבל אותה כגזירת גורל.

חקיקת חוקים פרסונליים ושינוי כללי משחק כדי להבטיח באמצעות הרוב הפרלמנטרי מינוי שופט לבית המשפט העליון, אינה ראויה ואינה דמוקרטית. אולם הצעד הזה הוא תגובה לרדיפה פוליטית מקארתיסטית של שופט בישראל, השופט נועם סולברג, בשל עובדת היותו תושב גוש עציון. מדובר בביזיון בית המשפט, ובפגיעה בשלטון החוק, במעמד בית המשפט ובדמוקרטיה. האם מי שנהגו כך, לא יכלו להבין שתהיה תגובת נגד?

כך גם בנושא העמותות ובשאר הנושאים. הבעיה היא, שכאשר כל צד מתעלם מקולו ומצוקתו של הצד האחר, אי אפשר להגיע לפתרון.

מן הראוי ליצור "הודנא"  - להשעות את החוקים הנ"ל, ולפתוח בהידברות לאומית, בין חלקי המערכת הפוליטית, על מנת לקבוע דרכים ראויות לניהול המחלוקת הציבורית, ללא צעדים כוחניים משני הצדדים. מן הראוי שנשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון ייטלו יוזמה ויובילו הידברות, שנועדה ליצור אמנה חדשה, להסדרת המרחב הציבורי בישראל ולקביעת הדרכים הנאותות והקווים האדומים להתנהלותה. שיח הקורבניות מוביל את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. זהו שיח ילדותי, מפונק ומתבכיין. איפה המבוגר האחראי?

* "ישראל היום"