הבלוג של אורי הייטנר

מזה שנים רבות אני משלב כתיבה עיתונאית עם פעילות ציבורית ושירות בתפקידים ציבוריים. לפיכך, במהלך השנים יצא לי להיתקל באופן אישי בסוגיית לשון הרע, הניצבת בעין הסערה הציבורית, משני צדדיה, כלומר כמי שכותב על אחרים וכמי שאחרים כותבים עליו. מאחר ואיני בכיר, לא בתקשורת ולא בציבוריות, האירועים אותם אזכיר מינוריים למדיי, אך ניתן ללמוד מהם על מהות הדילמה. לא בכדי אני משתמש במילה דילמה, כיוון שההצגה החד צדדית של הסוגיה, מצד מציעי הצעת החוק ומצד העיתונאים הלוחמים נגדו, חוטאת לאמת. חופש הביטוי והעיתונות הוא ערך מקודש, אך גם האמת וזכותו של אדם לשמו הטוב הם ערכים נעלים, ויש למצוא את הדרך הנאותה לשמור על שניהם.

אני דולה מזיכרוני שלוש פרשיות בהן הייתי מעורב.

בתום שירות של למעלה מעשרים שנה בוועדת התרבות של קיבוצי, בתוכן שלש קדנציות כרכז תרבות, פרסמתי מאמר בעלון הקיבוץ, שבו הצגתי את ההפרפרים בבטן של תרבותניק לקראת כל אירוע – יגיע קהל או לא יגיע קהל? באותו מאמר, סיפרתי עד כמה קשה לחזות מה יביא את הקהל. הזכרתי מקרה שקרה לפני שנים רבות; בהפרש של שבועות אחדים זה מזה הזמנתי להרצאות את הסופר הדגול סמי מיכאל ואת העיתונאי משה נסטלבאום. לתדהמתי, בעוד 8 חברים בלבד באו לשמוע את סמי מיכאל, ההרצאה של נסטלבאום מילאה את חדר האוכל מפה לפה. במאמרי, הגדרתי את נסטלבאום "עיתונאי בינוני". את המאמר העליתי גם לבלוג שלי.

כעבור חודשים אחדים, אולי למעלה משנה, בשעה מאוחרת בליל שבת, הטלפון צלצל בביתי. על הקו היה משה נסטלבאום. "שמעתי שכתבת עליי בבלוג שלך שאני עיתונאי בינוני. הטור הזה עולה בגוגל כאשר כותבים את שמי. אם לא תמחוק עד מחר את הבלוג הזה, אגיש נגדך תביעת דיבה. יש לי מסמכים המוכיחים שאני נחשב לאחד מטובי העיתונאים בארץ" וכו' וכו'. הייתי בדילמה. מצד אחד, האיום שלו היה כל כך מגוחך בעיניי... הרי מותר לכתוב על עיתונאי שהוא מצוין, שהוא טוב, שהוא בינוני, שהוא גרוע ושהוא מתחת לכל ביקורת. אין זו עובדה אלא דעה אישית, ובדעה או הערכה על מקצועיותו של אדם, אין ולו אבק של דיבה. כך שמדובר באיום סרק. התחשק לי להתעלם מדבריו, רק מתוך כעס על עצם האיום. מצד שני, חשתי אי נוחות עם הדברים שכתבתי, כיוון שלמען האמת כוונת המאמר לא הייתה לכתוב על הנ"ל שהוא בינוני, והמילה נאמרה לתפארת המליצה, כדי להעצים את הדוגמה שנתתי. אם כך, למה הייתי צריך להשתמש בביטוי המעליב? ובוודאי, כאשר מדובר באדם שאני אירחתי בביתי, ומדוע אכתוב עליו כך? ואם פגעתי בו, וכמובן שלא הייתה לי כוונה לפגוע בו, למה לא לתקן את המעוות? כמובן שלא מחקתי את הבלוג, אך מחקתי את המילה המיותרת "בינוני".

האם נהגתי נכון? איני יודע. מה שבלט בעיניי הוא השימוש השקרי והאלים באיום בתביעת דיבה, במקום שאין בו ולו שמץ של דיבה, רק כדי להשתיק ביקורת לגיטימית. ואם באמת אני חושב שהוא בינוני ורצוני לכתוב זאת – הרי לא זו בלבד שזו זכותי המלאה; זו חובתי המקצועית. הרי הוא יכול היה לומר לי שפגעתי בו ולבקש שאשנה את הדברים. למה לנקוט בלשון איומים? האיום שלו הוא מקרה מובהק של סתימת פיות, של ניסיון להלך אימים כדי למנוע ביקורת. אולי כך הוא נהג גם כלפי אחרים? אולי בכך שמחקתי את המילה, שיתפתי פעולה עם מְהלֵך אימים סדרתי? ומה שחמור בעיניי עוד יותר מכך – שמדובר בעיתונאי, שבהרצאתו הוא דיבר על המשמעות של להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. מעניין, האם הוא השתתף בכנס החירום של העיתונאים... בכל זאת מחקתי את המילה, כיוון שחשוב לי להיות שלם עם עצמי, ולעמוד אחרי דברים שאני כותב, ובמקרה זה באמת המילה הזאת לא הייתה נחוצה, ואם היא פגעה באדם, ראיתי לנכון להסיר את הפגיעה.

לפני שנים אחדות כתבתי בטור שלי בעיתון "שישי בגולן" מאמר תחת הכותרת "בל תשחית". במאמר, יצאתי בלשון חריפה נגד כתובות גרפיטי ימניות קיצוניות הנכתבות על קירות בתים נטושים ברחבי הגולן, וביקרתי את איטיות המחיקה בידי המועצה. ברשימה הזכרתי שלפני רצח רבין הייתה לצד הכביש, לא רחוק מקיבוצי, כתובת גדולה "רבין בוגד", שהתנוססה זמן רב, ורק השכם בבוקר שלמחרת הרצח נמחקה.

כעבור ימים אחדים, קיבלתי מכתב איום מפעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין, תושב הגולן, שבו הוא תובע ממני להתנצל מעל גבי העיתון בתוך שבועיים, באותו עמוד ובאותו גודל של כותרת, על כך שהוצאתי את דיבתו, ולא – הוא יתבע אותי לדין. דחיתי את הדרישה על הסף, והוא אכן תבע אותי לדין. לטענתו, כל אדם בגולן יודע שהתכוונתי אליו, כיוון שהוא אכן כותב את הגרפיטי, אולם הוא מעולם לא כתב את כתובת הנאצה נגד רבין, וללא כל הוכחה אני האשמתי אותו בכתיבת הכתובת הזאת. אני טענתי, שאין כל יסוד לתביעה, כיוון שבמאמר לא הזכרתי שמות, כי עניין אותי לכתוב על הנושא ולא על האיש.

מיכאל בן חורין, עשה לא מעט כסף מתביעות דיבה נגד עיתונאים שביקרו אותו, החל מהעיתון "מוניטין" שפרסם קריקטורה בה הוא מצויר בועל אריה ובתביעות נוספות. מיכאל התהדר בהצלחותיו והתהלל כמפָתֵּח טרם חָגְרוֹ את כתב התביעה נגדי. ידעתי שאין לו קייס, ומטרתו היא להלך אימים לא רק עליי, אלא על כל מי שיעז לבקר אותו, והמחשבה על כניעה לאיום, לא חלפה במוחי אף כהרהור קל. לבן חורין היה חשבון ארוך אתי, מאחר ומאז הביע תמיכה במחבל הרוצח גולדשטיין וערך את ספר התועבה המהלל את הרוצח – "ברוך הגבר", תקפתי אותו פעמים רבות בחריפות, הזהרתי מפניו וסירבתי לפרסם מאמרים ששלח לי לעיתון "הרי גולן", אותו ערכתי. הנה, הוא מצא הזדמנות להיפרע ממני.

הגענו לבית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט פסק לטובתי ודחה את התביעה. אך אני הבנתי את המשמעות החמורה של הניסיון להלך אימים כדי למנוע ביקורת.

במקרה השלישי, אני הייתי הצד המותקף והנפגע. בתקופה בה שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן - דומני שהיה זה בשנת 1999 – מזכירות הקיבוץ הארצי ("השומר הצעיר") הודיעה על תמיכתה בנסיגה מהגולן ובעקירת היישובים. מיד פניתי לנציגים בוועד יישובי הגולן של שני קיבוצי "השומר הצעיר" בגולן, גשור ונטור, והצעתי להם להגיב בחריפות על ההודעה. נציג קיבוץ גשור חזר אליי כעבור זמן קצר עם תגובת הקיבוץ, שתקפה בחריפות רבה את התנועה. שלחתי את ההודעה והיא התפרסמה ברדיו ובעיתונים.

כעבור שבוע התפרסמה ידיעה בעיתון התנועה הקיבוצית "הדף הירוק", שבה נכתב בידי כתב העיתון עודד ליפשיץ, שאני ניסחתי את ההודעה של גשור בעצמי, על דעת עצמי, ללא ידיעתה של מזכירות הקיבוץ, ולמעשה פברקתי את תגובת גשור. התקשרתי בזעם לכתב, וגערתי בו על עצם פרסום דבר השקר ועל כך שלא ביקש את תגובתי. "מה אתה רוצה ממני?", היתמם הכתב. "אם יש לך בעיה, היא עם החברים שלך בגשור. הם אמרו לי בפירוש את הדברים שכתבתי". ואכן, התברר שמזכיר הקיבוץ אמר לכתב דברים ברוח זו, ובשיחה אתי אף אמר לי שאכן, ההודעה שהוצאתי לא הייתה מטעם הקיבוץ. התקשרתי לנציג הרשמי של הקיבוץ, מי ששלח לי את נוסח ההודעה, והוא אישר את גרסתי.

מזכיר הקיבוץ ואני הסכמנו למנות בורר, איש ישר והגון המקובל על הציבור, חבר באחד מיישובי הגולן, שיכנס את כל הנוגעים בדבר ופסיקתו תהיה מקובלת על כולם. כך היה, והפסיקה הייתה חד משמעית – גרסתי נכונה במאה אחוז.

פניתי לליפשיץ, וביקשתי ממנו לכתוב על כך בעיתון. לא זו בלבד שהוא סירב, הוא אף חזר על השקר פעם נוספת. הוא עמד על דעתו, שהדברים שכתב הם האמת לאמיתה ולא היה מוכן להודות שמלכתחילה אולי כתב טעות, אך כשחזר על כך שנית – היה זה שקר. פניתי לעורך העיתון, והוא גיבה את הכתב, וסירב לדרוש ממנו להתנצל, בטענה שזה לא מעניין אף אחד. כתבתי לנשיא מועצת העיתונות באותם ימים, פרופ' מרדכי קרמניצר, וכעבור זמן רב, קיבלתי ממנו תגובה לאקונית, בלתי מנומקת, שאין הוא רואה לנכון להתערב בפרשה.

כדובר ועד יישובי הגולן, הדבר החשוב ביותר בעבורי היה האמינות המוחלטת שלי. כל העיתונאים עמם עבדתי, ידעו שאין להם כל צורך לבדוק מידע או ידיעה שקיבלו ממני. בפרסום הדברים ראיתי פגיעה קשה מאוד בשמי הטוב והטלת דופי ביושרה המקצועית שלי. חשתי נפגע והייתי משוכנע, ועד היום אני משוכנע, שהיה על הכתב והעיתון לחזור בהם, להודות – אם לא בשקר אז לפחות בטעות, ולהתנצל. ציפיתי מנשיא מועצת העיתונות לתת לי סעד, כאשר עיתונאי ועיתון פגעו בשמי הטוב, והתאכזבתי מרה מהתייחסותו.

הכתב, עודד ליפשיץ, הוא איש השמאל הרדיקאלי ושנאתו היוקדת להתיישבות בגולן, לוועד יישובי הגולן ולמאבק על הגולן, העבירה אותו על דעתו. כשנקרתה בידו הזדמנות להזיק לוועד ולפגוע בי, כמי שמייצג בעיניו את שנואי נפשו, הוא קפץ על כך כמוצא שלל רב, ללא כל עכבות של אתיקה עיתונאית ושל דבקות באמת.

****

עד כאן הפרשיות, ומכאן לתובנות.

חופש הביטוי וחופש העיתונות מחייבים עמידה על זכותו של כותב לבקר ולתקוף, ללא מורא וללא חשש. השימוש הציני של מושאי ביקורת באיומי תביעות, כדי להלך אימים על מבקריהם, הוא מעשה חמור של סתימת פיות, שיש להיאבק נגדו.

אולם חופש הביטוי אינו החופש לשקר ולא החופש להסית. יש לקבוע קווים אדומים לחופש הזה. יש להגן על כבוד האדם ועל שמו הטוב ולא לאפשר לעיתונאי לשקר ככל העולה על רוחו.

אני שולל את הצעת החוק של חברי הכנסת מאיר שטרית ("קדימה") ויריב לוין (הליכוד) אודות קנסות דרקוניים כלפי עיתונאים, כיוון שאני חושש מרתיעתם של העיתונאים לחקור ולבדוק וללא תחקיריהם יוכלו בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי לעשות ככל העולה על רוחם, תוך פגיעה באינטרס הציבורי.

אולם אי אפשר להסתפק בדחיית הצעת החוק, בלי שגם העיתונות תעשה את חשבון נפשה. הרי המקרים של פרסום שקרים ודיבות, ללא בדיקה מספקת וללא מתן אפשרות תגובה, שכיחים למדיי במקומותינו. מעבר לפגיעה בנפגעי הפרסומים הללו, יש בכך פגיעה בעיתונות עצמה, ולא בכדי מעמדה של התקשורת בעיני הציבור כה ירוד.

איני חסיד של פתרונות כוחניים כחקיקה וקנסות, אך אם העיתונות לא תנהג באחריות ובריסון עצמי, לא יהיה מכך מנוס, בסופו של דבר. אני מקווה שהצעת החוק לא תתקבל, אך העיתונות שהתאחדה נגד הצעת החוק חייבת לבחון את עצמה, לאוורר את יסודות האתיקה שלה, ולהחמיר בדרישותיה מעצמה. באמצעות מועצת העיתונות, על העיתונות לבער בעצמה את התופעה הזאת. מהלך כזה, עשוי להחזיר את אמון הציבור בתקשורת, ולחזק את חופש העיתונות בישראל.

ועוד הערה לסיום – העיתונאים שיצאו נגד הצעת החוק, חזרו שוב ושוב על המנטרה שדי בחוקים המצוינים הקיימים היום, כדי להגן על אנשים מפני דיבה. כדאי לזכור, שכאשר חוקק חוק לשון הרע בשנות ה-60, העיתונאים יצאו נגדו בשצף קצף והציגו אותו כפגיעה בחופש העיתונות. אורי אבנרי, עורך העיתון "העולם הזה", הוביל את המאבק נגד החוק, אותו כינה "חולרע" (ראשי תיבות של חוק לשון הרע...) וכדי להילחם בו החליט להיכנס לפוליטיקה והקים את סיעת "העולם הזה – כוח חדש", שנבחרה לכנסת הששית והשביעית.

במבט לאחור, אין ספק שהעיתונות היום הרבה יותר חופשית מכפי שהייתה באותם ימים, וגם זאת כדאי לזכור, כאשר מפחידים אותנו מפני הפגיעה בחופש העיתונות.

                                                                                                                                            * BSH