הבלוג של אורי הייטנר

ובנוסף לכל אלה, החוק אינו ראוי כיוון שהוא קושר את השופט נועם סולברג לתרגיל פוליטי מכוער, ומכתים את בחירתו לבית המשפט העליון כפרי של מניפולציה. ונועם סולברג ראוי להיות שופט בבית המשפט העליון בזכות עצמו.

נועם סולברג הוא שופט צעיר יחסית, בן 49 בלבד, אולם הוא שופט ותיק – 13 שנות שיפוט בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי מאחוריו. קודם לכן, עבד כעוזרם של שני יועצים משפטיים לממשלה – מיכאל בן יאיר ואליקים רובינשטיין. סולברג הוא שופט מצוין, הזוכה להערכה רבה, מקיר לקיר. זיהויו כ"מועמד הימין המתנחלי" עושה לו עוול, כיוון שהוא ראוי לתפקיד הודות למקצועיותו המוכחת. עובדה, שגם אנשים הרחוקים ת"ק פרסה מ"הימין המתנחלי" רואים בו מועמד מתאים.

משה נגבי, למשל, הפרשן המשפטי של "קול ישראל", שקשה לחשוד בו כתומך "הימין המתנחלי", הביע בראיון רדיופוני התנגדות עקרונית להצעת החוק ואף ל"דיל" שנרקם לבחירת שלושה שופטים והוא ביניהם, אולם באופן אישי ביטא הערכה רבה לסולברג כשופט והציג אותו כמועמד מתאים וראוי לכס בית המשפט העליון.

גם עו"ד יובל אלבשן רחוק מאוד מ"הימין המתנחלי". במאמר ל"הארץ" – "העליון זקוק לסולברגים", הביע תמיכה ללא סייג במועמדותו, והצביע עליו לא רק כעל מועמד מתאים לתפקיד, אלא כמועמד טוב בהרבה מההרכב הנוכחי של בית המשפט, שיעלה את רמתו באופן משמעותי. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל כך הרבה צביעות ואינטרסים זרים נמהלו במאבק נגד קידומו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון ... בית המשפט העליון שלנו נמצא בשפל שלא היה כמותו. זאת בעיקר משום שהוא חסר שופטים עליונים 'של ממש'. אמת, כל תקניו מאוישים, אבל רבים מבין אלה שממלאים אותם, נותרו בחזקת פקידי משפט בכירים ביותר, אם תרצו, בתעשיית השיפוט הישראלית. הם חסרים  את אותה גדולה משפטית שרק היא הופכת שופט לשופט עליון של ממש". בהמשך מאמרו מתאר אלבשן את סגולותיה של גדולה משפטית נדירה זו, כגון "חשיבה מקורית וגם אומץ לעמוד מול ההגמוניה השלטת אותה שעה ... רק כך ממלא בית המשפט העליון את ייעודו החיוני". וכאן מגיע אלבשן לסולברג, ועל סמך פסיקותיו השיפוטיות הוא קובע שהנו אחד מאותם שופטים נדירים, השופטים העליונים של ממש. "זה לא זניח בעידן של מערכת שיפוטית אפרורית, שמקודמים מהאקדמיה ומתוך המערכת רק מועמדים שמשתדלים לא להרגיז כל גורם שעלול להתנגד לקידומם. אלבשן משבח מאוד את אומץ לבו של סולברג. "אני מניח שהוא הבין שלו היה מתיישר לפי המחשבה האחידה השלטת, יכול להיות כבר מזמן בעליון". והוא מסיים: "אומץ הלב לעמוד מאחורי דעתו השונה, גם במחיר אישי כבד, דרוש לנו בבית המשפט העליון יותר מתמיד. המשך קידומם של מועמדים חסרי דעה מקורית ונעדרי אומץ, הוא שעלול להביא לניוונה של מערכת המשפט, לשמחת הכוחות האנטי דמוקרטיים, שכבר מרימים פה את ראשם".   

גם נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש מודעת לאיכויותיו של סולברג. וכך נכתב בכתבה ב"הארץ" אודות ישיבת הוועדה למינוי שופטים: "בדיון אתמול הבהירה בייניש כי לה, לגרוניס ולנאור [נציגי בית המשפט בוועדה א.ה.] אין התנגדות לבחירתו של סולברג לבית המשפט העליון, וכי היא סבורה שסולברג הינו שופט מוכשר וראוי. מנגד הבהירו בייניש והשופטים כי באווירה הציבורית שנוצרה סביב מועמדותו של סולברג, בחירה בו כעת תתפרש כבחירה במועמד בעל גוון פוליטי. לבחירה שכזו, לפי השופטים, עלולות להיות השלכות מסוכנות על בית המשפט העליון. בייניש הודתה כי הפרסומים ביחס לסולברג ולמועמדותו גרמו לו עוול ופגעו בו". בייניש ושותפיה הביאו לדחייה בבחירת השופטים.

החלטה זו היא טעות חמורה. לכאורה, היא נועדה להגן על סולברג, מפני בחירה באווירה שנוצרה ולנוכח העוול שנגרם לו. אולם בכך היא נותנת פרס ליוצרי העוול. הרי הדחיה נותנת ליוצרי העוול עוד חודשים להמשך הרדיפה אחרי סולברג ולדה-לגיטימציה שעושים לו.

נועם סולברג מתאים וראוי לבית המשפט העליון, אך מן הסתם יש עוד שופטים ראויים. אולם בסיטואציה שנוצרה, לנוכח מסע הרדיפה וההסתה, הבחירה בסולברג חורגת מעצם עובדת התאמתו. כעת, הבחירה בו היא נייר לקמוס לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל. אם סולברג לא יבחר, יהיה זה ניצחון לכוחות האופל האנטי דמוקרטיים, הרודפים את סולברג מסיבות פוליטיות, כדי למנוע צירוף שופט מתאים ביותר לבית המשפט, אך ורק בשל העובדה שהנו תושב גוש עציון. המסע הנואל נגד בחירתו של סולברג, הוא ביזיון בית המשפט שלא היה כדוגמתו מעולם, רצח אופי לשופט בישראל, ניסיון להלך אימים על בית המשפט. המסע נועד לחסל את סולברג, אך זהו חיסול שאריות האמון הציבורי בבית המשפט העליון, ופגיעה אנושה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. המטרה של מסע הרדיפה המקארתיסטי הזה, בהובלת "הארץ", היא סיכול בחירתו, ואם יבחר – דה-קרדיטציה מראש להחלטותיו ופסיקותיו. בדיוק כפי שהיו מי שהשמיעו דברי בלע נגד העובדה שהאנס משה קצב הורשע בהרכב שכלל שופט ערבי, כך תלווינה פסיקותיו של סולברג בלזות שפתיים מסוג זה.

הרדיפה הפוליטית של סולברג נפסדת ומסוכנת, אבל לפחות יש מי שמצהירים בגלוי על סיבת הרדיפה – תנועת "יש גבול" והעיתונאים גדעון לוי וחיים ברעם אמרו בגלוי שהם רודפים אותו בשל היותו מתנחל. גרועים יותר, אלה שאינם אומרים זאת בגלוי, ומכסים על המניע שלהם בהטלת דופי בו כשופט. אסור לתת פרס לרודפים, המסכנים את הדמוקרטיה. למען הדמוקרטיה הישראלית, למען שלטון החוק בישראל, חובה לבחור לבית המשפט העליון את נועם סולברג.

רודפי סולברג, הפוגעים בדמוקרטיה ובשלטון החוק – רוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בגרונם. את השקר הזה יש לנתץ. אלה, היוצרים היסטרית המונים ציבורית שקרית אודות איום כביכול על הדמוקרטיה – הם הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.

הפגיעה הקשה ביותר בדמוקרטיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות היא האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו היא שקבוצת שופטים בלתי נבחרת, עומדת מעל המוסדות הנבחרים ורשאית לקבל החלטות פוליטיות על פי השקפותיהם של השופטים. אבי השיטה הזאת הוא השופט אהרון ברק, שהנהיג את "המהפכה החוקתית" תחת הסלוגנים "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה". בשם גישה זו בית המשפט התערב בסוגיות פוליטיות מובהקות, בנושאים מדיניים, תקציביים וביטחוניים ואף בחקיקה.

אני שולל עקרונית את האקטיביזם השיפוטי, אך כל עוד הוא קיים, יש חשיבות רבה בכך שהרכב בית המשפט העליון יהיה מאוזן. למרבה הצער, לא זה המצב. נהפוך הוא, בית המשפט, שהוא בעל ההשפעה המרכזית על בחירת השופטים החדשים (תופעה בעייתית בפני עצמה), חוסם בעלי גישות אחרות, בעיקר כשמדובר באנשים בעלי אמירה ייחודית, מעמד ציבורי והשפעה.

לכן נמנעה בחירתה לבית המשפט העליון של כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, מייסדת האגודה לזכויות האזרח, אחת המשפטניות הדגולות בעולם. אין כל ספק שאין מתאים ממנה לתפקיד. והנה, כאשר הייתה מועמדת, עמד הנשיא ברק על רגליו האחוריות כדי לסכל את בחירתה, והצליח. הוא נימק את התנגדותו בכך שלגביזון "יש אג'נדה". והרי אי אפשר לטעון שלו אין אג'נדה. כוונתו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו, כיוון שהיא מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ומאחר והיא סבורה שהגנה על צביונה היהודי והציוני של מדינת ישראל אינה סותרת את הדמוקרטיה הליברלית, אלא היא מתיישבת עם ערכיה. אילו נכנסה גביזון לבית המשפט, היא הייתה מהווה משקל נגד לאוטוריטה המוחלטת של ברק, ולכן נפסלה. פסילתה, פגעה קשות בבית המשפט העליון, בשלטון החוק בישראל ובדמוקרטיה.

אסור לחזור על כך במניעת בחירתו של סולברג. אסור לתת לרודפיו של סולברג לבצע סיכול ממוקד לדמוקרטיה הישראלית.

                                                                                                                                 * "שישי בגולן"