הבלוג של אורי הייטנר

* בדיחה ישנה מספרת על יהודי שקיבל תפקיד חדש – לעמוד בפתח העיירה ולצפות על הדרך הנכנסת אליה, כדי להכריז על בוא המשיח. "נו, ואיך הג'וב החדש?" שאלוהו חבריו. "האמת? הפרנסה לא מי יודע מה, אבל מה – משכורת בטוחה לכל החיים."

נזכרתי בבדיחה למקרא הראיון ההזוי של ציפי לבני עם דנה ספקטור ב"7 ימים". לאורך כל הראיון לא חדלה ציפי לבני לקטר על מר גורלה, על הפוליטיקה הנוראית והמרושעת המקיפה אותה, על הסבל האיום האופף אותה, על הקושי שלה להתעורר בבוקר לעוד יום של סיוט, על כך שמה שמחזיק אותה הוא הציפיה ליום שבו הכול יהיה מאחוריה, שכל הסיוט הזה יגמר והיא סוף סוף "תתחיל לחיות". ובמילים אחרות – הפרנסה לא מי יודע מה. אבל מה? "המשימה שלי היא להגיע להסדר. המשימה היא לשנות, לעשות שלום ... אני יודעת שמרגע זה, שיהיה הסכם, אני אוכל להתחיל לפרוש." ובמילים אחרות – משכורת לכל החיים.

ניכרים דברי אמת. בראיון הזה לא מצאתי אותם. מצאתי פוזה. הפוזה המיוסרת של הלא- פוליטיקאית בעליל, גוליבר בארץ הגמדים הפוליטיים, אי של אנושיות בים של "רוע צרוף". פוזה של מי שלא מוכנה לקבל את כללי המשחק המושחתים, ולכן יש היא ויש "הם". וההם האלה, מילא אם היו רק פוליטיקאים. מילא אם היו רק רעים. מילא אם היו רק מושחתים. מילא אם היו רק "קן הנחשים הזה". הם משהו הרבה יותר נורא. הם גברים. וגברים הם, כידוע, ילדים מטומטמים ומצ'ואיסטים.

וזה לא רק הגברים הישראליים. בתפקידיה הכירה את כל מנהיגי העולם, וגם עליהם היא מתנשאת. "הפגישות איתם מזכירות מועדון של בנים, עם כל הסיגרים והשיחות על כדורגל לפני ... אני זוכרת את הדיון אצל אולמרט אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' ... הגיעו ברלוסקוני וסרקוזי וגורדון בראון וספאטרו מספרד וביבי בתור ראש האופוזיציה ... וכולם יושבים ומקשקשים ומפטפטים ואוכל וצחוקים, ורק אני ואנגלה מרקל מחליפות כל הזמן מבטים, ואני רואה שהיא כמוני, מבולבלת, מתי כבר הם יגיעו לשלב של ההכרעה? ואז בסוף מרקל קוטעת הכול ואומרת 'כן, אבל מה עכשיו? מה החלטנו?' ואחרי זה ככה שתינו צחקנו שמתוך כל הפורום הנכבד הזה, היחידות שרצו להגיע לאיזשהו תוצר ברור, החלטה, קביעה, משהו, היו שתי הנשים."

"מה הם עושים שם, מדליקים סיגרים? מדברים על כוּסיות?" שואלת ספקטור.

לבני: "לא לידי. הם נזהרים. הדיון הוא כביכול ענייני, מדברים על שלום וביטחון, בכל זאת, אבל זה מתחיל בכדורגל גם בארץ, וגם בפוליטיקה הבינלאומית, זה מתחיל קודם במשחק שהיה ובמשחק שיהיה ומי גדול השחקנים בעולם ... אני נכנסת לחדר מלא גברים עם ביטחון מאוד גדול ורואה אותם בחולשתם. כל אלו עם הבדיחות סרות הטעם, או עם המחמאות, שאת רואה שהם למדו באיזה קורס הלכות נימוסים למנהיגים, איזה שטיק, להחמיא לי, כי זה אולי ישבה את לבי ... ואני משועשעת מכל זה, כי היום אני יודעת כמה ההחלטות שלי היו חכמות דווקא בנושאים שהם התיימרו לקחת עליהם מונופול כל השנים ... אני יודעת מה אני שווה והם קטנים. כי אני ראיתי אותם בחדרי קבלת החלטות. ראיתי את כל הגנרלים האלה או לא מחליטים או עסוקים במחשבה על איך זה ייראה בחוץ ... זה מטריף אותי לגמרי ולכן אני נמצאת היום במקום שאני לא רוצה להיות בו. באופוזיציה."

וכך כל הראיון – כל כולו פוזה, כל כולו התנשאות של מי שאינה שייכת לעולם הפוליטי הסובב אותה, אבל כיוון שהיא טובה מהם וגדולה עליהם בכמה מספרים, היא סופגת את הסבל הזה מתוך תחושת אחריות. הרי היא לא יכולה להפקיר בידיהם את המדינה. מי זה "הם" ההם? הם. כלומר כולם. כלומר כולם חוץ ממנה. ולכן, רק היא יכולה להביא את השלום, ולכן אין לה ברירה אלא להמשיך לסבול. ואז, בבוקר בהיר אחד היא תביא את השלום, ואז "אני אוכל להתחיל לפרוש. אני גם לא אחפש לי אחר כך איזה מקצוע שאני צריכה להצטיין בו או לעשות בו משהו. אני רוצה לחיות אחר כך."

– ש. "אני מנסה להבין למה נפשך משוועת, מה היא רוצה כל כך?"

– "חופש, איזו שאלה ... מה אני עושה פה, זה לא המקצוע שלי ... אני יודעת שזה לא ממש אני, שיש חיים אחרים בשבילי, ואני באמת מחכה, מחכה, מחכה לחיים האלטרנטיביים ביום שאחרי."

בראיון, מספרת ציפי לבני על ילדותה בבית רוויזיוניסטי של אנשי אצ"ל ותנועת החירות. "ההורים שלי היו אצ"ל ובתל-אביב המפא"יניקית של פעם הם נחשבו פשיסטים. זה מה שלימדו אותי בבית הספר, שההורים שלי פשיסטים, שהם רוצחים."

ומי הם גדולי הפשיסטים, מי הם הדוצ'אים של הפשיזם הישראלי ההוא? בגין וז'בוטינסקי, כמובן. בבחירות 1981, אחרי הסכם השלום עם מצרים, אחרי "יש שופטים בירושלים", מתנגדיו של בגין לא הסתפקו ב"פשיזם". זה נשמע חלש מדי, קצת צמחוני. צריך ביטוי יותר חריף. "בגיניזם". כן, מדובר באותם ז'בוטינסקי ובגין, המצוּטָטים בערגה ובגעגוע בידי מהלכי האימים מפני הפשיזם המאיים על הדמוקרטיה הישראלית, כמופת של ליברליזם, של הומניזם, של שלטון החוק, של הדמוקרטיה. האם יהיה זה מוגזם לצפות מציפי לבני, שכה סבלה מאות הקין הפשיסטי על משפחתה ועליה בילדותה, שלא תהיה שותפה למסע הדבקת אות הקין הזה ליריביה הפוליטיים?

אבל לא. בפוזה המיוסרת של ציפי לבני, היא מוכנה לסבול לא רק כדי להביא שלום אלא גם כדי להציל את הדמוקרטיה. "בשבועות האחרונים עם כל מה שקרה במדינה, והמחטף של הימין הקיצוני עם כל החוקים המזעזעים שהם מנסים לחוקק, לא הייתי המאושרת באדם כשחזרתי הביתה."

היום, כאשר ציפי לבני בפוזה של מגינת הדמוקרטיה ושלטון החוק מפני מי שמנסים להחריב אותם בכלל ואת בית המשפט העליון בפרט, כדאי לזכור שלפני שנים אחדות, בהיותה שרת המשפטים, הבינה ציפי לבני שמשהו לא טוב קורה בעליון, שיש צורך בשינוי, בטלטלה. שיש צורך באיזון הקו המונוליטי השליט בו. היא נלחמה בכל כוחה להכניס לעליון את המשפטנית הדגולה רות גביזון, ולמרבה הצער כשלה. היום, מול הצעות החוק הקמעונאיות, הקטנות, המיותרות אך לא גם לא ממש מזיקות, המרושלות, הניסיונות המגושמים לשנות כללי משחק אלה או אחרים כדי להשיג הישג במינוי זה או אחר, כדאי לזכור, שדווקא שר המשפטים בממשלה שבה כיהנה לבני, ניסה לקדם רפורמה סיטונאית, כוללת, בבית המשפט העליון. לא זכור לי שציפי לבני התנגדה לכך. אגב, אני חושב שהרפורמות שהוא הציע היו טובות ברובן. הן לא הצליחו, בשל התנגדות נחרצת של קואליציה שכללה את בית המשפט, התקשורת, השמאל וביבי נתניהו. אך הסיבה האמתית, היא שאי אפשר לקדם רפורמה במערכת המשפטית, בממשלה שבה ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה שר האוצר ושרים אחרים שקועים עד מעל הראש בפרשיות שחיתות ופלילים. לרפורמה כזאת ניתן לגשת רק בידיים נקיות, המעוררות אמון ציבורי. אבל אז, לא זכור לי שציפי לבני הייתה הכוהנת הגדולה של שלטון החוק. פוזה.

* מסע ההפחדה ויצירת הפאניקה מפני ה"צונאמי האנטי דמוקרטי" נמשך גם השבוע, וכבר משעמם לצטט את העדריות הזאת, המדקלמת אותו דקלום, שפה אחת ודברים אחדים. מה, יש טעם שוב לצטט את אסף גפן, שכתב מאמר תחת הכותרת "אופנת בניטו" שבו קבע כי "הטעם המקומי נוטה כרגע לקולקציה של בניטו מוסוליני"? אסתפק בביקורת על מאמר אחד, של המו"ל של עיתון "הארץ", בעיתונו. עמוס שוקן אינו מרבה לכתוב, אולם אחת לכמה חודשים הוא מפרסם מאמר, המנסח את רוח המפקד של העיתון. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הפייסבוק רחש סביב המאמר הזה, קישורים אליו הפציצו את הרשת, כשהם מלווים באמירות כמו "מאמר חובה. צריך ללמד אותו בשיעורי האזרחות." כותרת המאמר: "חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה." מאמר רדוד ושטחי להחריד, עם מסר פשטני וקיצוני: "גוש אמונים" שולט בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, ודרכו היא הדרך של כל הממשלות האחרונות, כולל ממשלות ברק ואולמרט. האידיאולוגיה השלטת היא מדינת אפרטהייד, וכדי להצליח במזימה באופן מלא, ללא הפרעה, מתבצע מסע חקיקה נגד הגורמים שקצת מנסים להפריע – בית המשפט העליון, ארגוני זכויות האדם והעיתונות. לא רק על ישראל השתלט "גוש אמונים", אלא גם על ארה"ב. לכן, נשיאי ארה"ב אינם מסוגלים ואינם מעזים "לנקוט מדיניות אקטיבית נגד האפרטהייד הישראלי."

מסע הקמפיין האנטישמי והאנטי ישראלי הנורא, המובל בידי קואליציה של השמאל הרדיקאלי, הימין הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי בכל ארצות המערב ובישראל, מתמקד בעלילה המציגה את ישראל כמדינת אפרטהייד. אפילו השופט גולדסטון, האחראי להישג הגדול ביותר של הקמפיין הזה – עלילת גולדסטון אודות מבצע "עופרת יצוקה", פירסם לאחרונה מאמר, ובו יצא חוצץ נגד עלילת השקר הזאת, כמי שחי בדרא"פ וחווה אפרטהייד אמיתי. והנה, מו"ל "העיתון לאנשים חושבים" מצטרף לקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ומאשים את מדינתו באפרטהייד.

כמו ילד החוזר עד לזרא על "קקי פיפי" כדי להרגיש ש – וואו, הוא עשה את זה, כך חזר שוקן שוב ושוב, עד לזרא, על המילה אפרטהייד, ואף המליץ "לטפל באפרטהייד הישראלי כפי שטופל האפרטהייד הדרום אפריקאי."

* עמדותיו הפוליטיות של בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ" רחוקות משלי כרחוק מזרח ומערב. אולם לזכותו ייאמר, שהוא סולד מעדריות, ולא אחת הציב מראה אירונית בפני נחשולי התקרנפות עדריים. כך הוא עשה היום, כאשר בחן את מסע הפאניקה מפני האיום על הדמוקרטיה, כביכול. במאמרו "מדינה בפאניקה" הסביר ציפר ש"צריך להיות באמת אכול שעמום כדי להיכנס לחרדה מתיקונים אלה ואחרים לחוקים אלה ואחרים, שהניסיון מלמד שממילא אין שום אפשרות ליישמם. והרי גלוי וידוע לכל שלא באמת חולקים כאן כבוד לחוקים, החל בחוקי התנועה וכלה בחוק הפלילי. כמו כל חוקי המדינה, גם חוק איסור לשון הרע הוא טקסט מסובך, שצריך להיות באמת ובתמים משועמם עד דכא כדי לקרוא בו בערב במיטה, ובבוקר לפנות אל האישה ולומר לה בעיניים טרוטות: 'שמעי נא, יקירתי, בגלל הסעיף מספר כך וכך בחוק לא ישנתי כל הלילה.' רוצה לומר: את האינפורמציה על כך שהתיקון האחרון שהוצע לחוק איסור לשון הרע הוא רע לדמוקרטיה מקבל הקהל הרחב מיד שנייה ושלישית ודרך שמועות מניפולטיביות שמפיצים בעלי אינטרסים, שייתכן שהינם עצמם צדיקים גדולים וכוונתם טובה. האנשים הטובים האלה רוצים להציל את הדמוקרטיה מידי הימין. אבל האם לגיטימי לעשות זאת על ידי יצירת פאניקה מתמדת בציבור, שהנה הנה עם ישראל יקום למחרת וימצא את עצמו בליבה של דיקטטורה רצחנית? מותר לפקפק אם המפגינים שיצאו למחות ביום שלישי בערב במרכז תל אביבי נגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע יודעים, שרק לפני שנתיים התקבל תיקון קודם לחוק זה, שלא עורר שום תשומת לב, ושבכלל – המרחק בין החוקים לבין הפירוש המעשי שלהם בחיים הוא לעתים עצום. ... במילים אחרות ובוטות יותר: התיקון הנוכחי לחוק איסור לשון הרע צריך לעניין את הסבתא שלנו. מה שצריך להדאיג את כולנו הרבה יותר, הוא הקלות שבה יכול מישהו ללחוץ על כפתור כלשהו, להזרים שמועה כלשהי לתקשורת (נניח: 'יש קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה') והופ: החדשה מתפשטת כאש בשדה קוצים ונהפכת לעובדה מוגמרת. היא מוזנת עוד זמן מה על ידי 'פרשנים', המביעים את דעתם בעד ונגד, עד שהיא דועכת לה ונשכחת, ומפנה את מקומה לגל הפאניקה הבא. וכך, עצם הריגוש שיוצרת הפאניקה, ותהא סיבתה אשר תהא, נהפך לעיקר. ולאיש שוב לא אכפת לפתור באמת את הבעייה המקורית שבגינה פרצה הפאניקה. כלומר טעות פטאלית היא לחשוב שאם תוזרם שוב ושוב אינפורמציה מפחידה נגד הימין, העם יחליט לא להצביע שוב לימין. ... כך או כך, מה שזורעי הפאניקה נגד 'הימין' אינם שמים לב אליו, הוא שהפאניקה היא חרב פיפיות, ושהיא גם כלי מסוכן מאין כמהו לדמוקרטיה ולממשל תקין. כי באותה מידה שאפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של הימין להפוך את ישראל לדיקטטורה, אפשר להפיץ את השמועה בדבר קונספירציה של השמאל להפיל את המדינה ביד הערבים. או בדבר קונספירציה של הערבים לחסל את המדינה. או בדבר קונספירציה של המהגרים מאפריקה להפיץ איידס בקרב נשות ישראל הצנועות."

גם קלמן ליבסקינד, "מעריב", מתמודד עם מסע ההפחדה, במאמרו "נזכרו בדמוקרטיה". ליבסקינד מזכיר נשכחות, שאכן היו בישראל מצבים שבהם ממשלה פעלה באופן בלתי דמוקרטי. וכך, הוא כותב לחבריו העיתונאים, שנזעקו "להגן על הדמוקרטיה": "אולי תזכירו לי איפה הייתם כשנדם קולו של ערוץ 7, שסגירתו השתיקה ציבור שזה היה הכלי היחיד שהשמיע את עמדתו? למה אז לא התכנסתם בסינמטק? ... וכשאריק שרון פיטר את אביגדור ליברמן ואת בני אלון מהממשלה רק כדי שיוכל להעביר את תוכנית ההתנתקות? עם יד הלב, אלו לא היו ימים קצת יותר אפלים לדמוקרטיה, מהחוק שישריין מקום בוועדה לבחירת שופטים ליו"ר לשכת עורכי הדין? וכששרון הלך למשאל מתפקדים בליכוד, הובס, הראה למנצחים אצבע משולשת והתעלם מהכרעתם כאילו כלל לא נערכה הצבעה, אולי תוכלו להזכיר לי על איזו עצומה חתמתם אז? וכשאמנון אברמוביץ' ניסח מחדש את תקנון העיתונות והסביר למה יש להתייחס לשרון כאל אתרוג? זוכרים את זה? למה אז לא שמענו אתכם? עכשיו את מבינים, עמיתי היקרים, למה כשאתם עושים פרצוף שמקרין דאגה ממצב הדמוקרטיה, אני לא מאמין לכם? למה אני חושב שאתם בסך הכול נציגיה המתוסכלים של האופוזיציה הפוליטית?"

במאמרו, הביע קלמן התנגדות לחוקים פרסונליים חפוזים, כמו כמה מהחוקים המדוברים, אך הוא מזכיר שזו אולי נורמה קלוקלת, אך היא נורמה מקובלת בישראל, ולאו דווקא מן הצד המותקף היום בגין אותם חוקים. כמו קלמן, גם אני מתנגד למרבית החוקים עליהם מדובר, אך כמוהו, גם אני רואה בהם חוקים לגיטימיים, ויודע עד כמה הצגתם כאנטי דמוקרטיים היא שקרית ודמגוגית. קלמן מתנגד, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לשפיטה בוועדת החוקה של הכנסת. "אבל לקחת נוהג שקיים בארה"ב ולספר שדווקא העתקתו אלינו תסמל את הפשיזם בהתגלמותו, זו הסתה מטומטמת."

קלמן מתנגד, בצדק, לשינוי בחוק לשון הרע. "זה חוק שטוב לו שלא נולד משנולד." ואגב, קלמן ליבסקינד הוא אחד התחקירנים האמיצים בישראל. אך הוא יודע שההסתה נגד החוק השגוי הזה, חמורה הרבה יותר מהחוק עצמו. "מכאן ועד ההכרזה על ניסיון לרצח העיתונות יש מרחק גדול. ... ומי שלימד אותנו ש'יש שופטים בירושלים', מוטב שיסמוך עליהם שידעו מתי לחייב אותנו ב-300 אלף שקל ומתי להסתפק ב-2,000. כל השאר הסתה היסטרית במירעה. ואילו היינו משקיעים רבע מהאנרגיה שהשקענו השבוע בקינות על סוף העולם, בניסיון לעשות עיתונות זהירה יותר כלפי נשואי כתבותינו, היינו חוסכים חלק גדול מהדיון הזה. ותקשורת שבוחרת לכנות בדיווח החדשותי שלה חוק לגיטימי של הכנסת בשם 'חוק ההשתקה' במקום להשתמש בשמו הרשמי, היא תקשורת בריונית ודורסנית. וזו בדיוק הסיבה שבגינה אנחנו מוצאים את עצמנו בכל פעם בתחתית סקרי אמון הציבור."

חגי סגל תקף ב"ידיעות אחרונות" את התיקון לחוק לשון הרע בחריפות רבה הרבה יותר. הוא דווקא כן רואה בו חוק של סתימת פיות, הפוגע בחופש העיתונות. אולם גם הוא מזכיר כיצד בתקופת ההתנתקות סתימת הפיות הייתה הרבה יותר חמורה, ומהצד השני של הפוליטיקה הישראלית. "מתקפת החוקים של הקואליציה היא נקמה ימנית מאוחרת על חוויות דיכוי בשנות אוסלו ובעידן ההתנתקות. כמו כל נקמה, היא איננה מופת של שכלתנות ומוסריות, אך זהו אופיין המסורתי של נקמות. השמאל קנה ביושר את מה שקורה עכשיו בכנסת. בשעתו הוא היה אולי יותר אלגנטי, אבל לא פחות דורסני. מעלליו כלפי יריביו העניקו הרבה השראה לח"כים הצעירים בקואליציה, אשר מובילים עכשיו את תנופת החקיקה דלעיל."

אני מסכים כמעט עם כל מילה. למה כמעט? חוץ מהמילה "ביושר".

מוסיף סגל: "כששר התקשורת מנפיק צווי סגירה לתחנת 'כל השלום' של מוסי רז, הוא לא ממציא שום דבר חדש, הוא בסך הכול משחזר צווים שהנפיקה פעם שרת התקשורת ממפלגתו של רז לספינת שידור ימנית. באותם ימים רחוקים, אביב 94', כתבתי בעיתון מאמר מר נפש על תסריט הבומרנג שמצפה למחנה השלום ברגע שהמטוטלת הפוליטית תנוע לצד השני. בין השאר תיארתי סגירה עתידית של כלי תקשורת שמאלני, וניחשתי שזה יקרה 'ממש כמו ששולמית אלוני עושה היום לערוץ 7'."

גם חנוך דאום, "ידיעות אחרונות", סבור שהתיקון לחוק לשון הרע קיצוני ודרקוני. אך גם הוא אינו מוכן להשתתף בחגיגת הצביעות. הוא מתייחס לאחת ממובילות הקמפיין נגד החוק, אילנה דיין: "גם אילנה דיין דיברה בכנס, בין היתר נגד חוק לשון הרע. זה איכזב אותי. ציפיתי ממי שנוגעת בדבר לא להתבטא בסוגייה. הרי ברור שהיא תתנגד לקנס של 300 אלף שקל – היא קיבלה קנס כזה. המיספר הזה מזכיר לה נשכחות. אבל בעוד דיין מסבירה שהחוק נועד להגן על חזקים, הקנס שהיא קיבלה הגן על אדם נטול כוח בלי שם ובלי פה. הוא הגן על ישראלי צעיר, רב סרן ר', שנאלץ לראות בפריים טיים של ערוץ 2 איך מציגים אותו כטיפוס צמא דם, שהורג ילדות במתכוון. ה'תחקיר ' של 'עובדה' עולל לרס"ן ר' נזק לא יתואר, ובית המשפט קבע כי טעה והטעה. אז אולי אילנה דיין היא לא האישה לצאת נגד החוק הזה? אולי היא פשוט צריכה להיות יותר זהירה בעתיד? ... יהיה באמת כה נורא אם עורכיה יחשבו פעמיים לפני כל תחקיר?"

יש לתקן שגיאה אחת של דאום – אין המדובר בקנס, אלא בתשלום פיצויים.

* "ידיעות אחרונות" פירסם פרק מספרה של קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית בממשל בוש הבן – "אין כבוד גדול מזה," המספר על יוזמת השלום של אולמרט. רייס סיפרה כיצד התקשתה להאמין למשמע אוזניה כששמעה מפי אולמרט את תוכניתו – חלוקת ירושלים לשתי בירות, ניהול בינלאומי של המקומות הקדושים, נסיגה כמעט מכל השטחים ו"חילופי שטחים" תמורת האחוזים הבודדים שיסופחו לישראל וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל, ובכך הכרה עקרונית, למעשה, בטענת "זכות" השיבה.

מעבר לקיצוניות מרחיקת הלכת של ההצעה, בולטת מאוד ההתלהבות והנחישות של אולמרט ללכת על זה. באותם ימים המו"מ נוהל בידי ציפי לבני ואבו עלא. אולמרט חש שהמו"מ מתנהל בעצלתיים. הוא היה נחוש לעקוף את הנושאים ונותנים, והפניה למזכירת המדינה היתה מאחורי גבה של לבני ובלי ידיעתה. רייס מתארת את שפת הגוף הנלהבת של אולמרט, במה שנראה כמו אמוק משיחיסטי: "אי אפשר היה לעצור את אולמרט ... אולמרט רכן קדימה. אף אחד מאתנו לא נגע בארוחת הערב, וכשהמלצרית נכנסה הוא ביקש ממנה לצאת. כעת הוא התרווח על הכיסא, מותש מהנאום שלו."

המידע החשוב והמשמעותי ביותר הוא תגובתו של אבו מאזן – לאו מוחלט. "הנשיא נפגש עם אבו מאזן בחדר הסגלגל לבד וביקש ממנו לשקול בשנית. הפלשתינאי היה נחוש בדעתו, והרעיון מת."

תמוה, מדוע כאשר ישראל מואשמת בכך שהיא מחבלת בתהליך השלום, דווקא כאשר במשך שנתיים וחצי הפלשתינאים מסרבים לנהל עימה מו"מ, ומעדיפים את הנתיב של פתרון כפוי, שיחלץ אותם מהצורך להכיר בזכות הקיום של מדינה יהודית ובחוזה שלום שבו יהיה עליהם להתחייב על סיום הסכסוך והעדר תביעות נוספות – אולמרט אינו יוצא למסע הסברה בעולם, המזכיר איך הפלשתינאים דחו את הצעתו מרחיקת הלכת. מדוע, במקום לעשות זאת, הוא מוסיף עוד קיסם למדורה ותוקף דווקא את ממשלת ישראל, שכביכול מחמיצה הזדמנת לשלום. מדוע הוא פועל נגד האינטרס הלאומי? ברור שהוא עושה זאת רק כדי לשמר בזיכרון הקולקטיבי את עצמו כמי שכמעט הביא לשלום המיוחל, ואלמלא "הקונספירציה של הדחתו" היום כבר היה לנו שלום; זיכרון שהוא משמר לקראת קמבק עתידי אפשרי.

* המוסף "7 ימים" מפרסם פרק מספרו של גלעד שרון: "שרון – חייו של מנהיג." הפרק עוסק במותו הטראגי של אחיו, גור, בתאונת נשק, בגיל 11, אירוע אותו מגדיר גלעד כ"אירוע שהשפיע עליי, על הבית והמשפחה יותר מכול." עיקר הפרק עוסק באזכרה השנתית לגור, המתקיימת מדי ערב ראש השנה. הוא מרחיב בתיאור האורחים הקבועים, החברים הקרובים של המשפחה.

בתוכנית "עובדה" השבוע, שהוקדשה אף היא לגלעד ולספר, הוא השיב במבוכה על אחת השאלות האישיות, שאינו רוצה להישמע דביק. אבל בספר עצמו, הוא שופך דבק ללא כל מבוכה. דוגמה: "היו שנים בלי דמעות בעיניו של אבי, רק צבען השתנה מעט. היו שנים עם דמעה בקצה העין, והיו שנים עם דמעות. לא בכי, אבל דמעות. היתה שנה אחת עם גשם שוטף שירד והרטיב את כולם."

אולם אם אני נשמע אירוני, אני חייב לציין שיש משהו מרגש בהתייחסותו של גלעד שרון לאביו. ניכרת אהבת אמת והערצת אמת של בן את אביו. ואם זה נשמע טריוויאלי, שבן יאהב את אביו, כדאי לזכור שלא כך בתקשורת. בדרך כלל אנו קוראים בעיתונים דווקא וידויים קורעי לב של סלבס על ילדותם העשוקה והוריהם הנוראים, או על הפיוס איתם אחרי מותם. זה מוכר עיתונים וקריירות. אני מעדיף בן שכותב על אביו באהבה, שככל אהבה היא לוקה בעיוורון ומדחיקה חולשות, מגרעות ולעיתים גם שדים.

אלא שאריק שרון לא היה רק אבא של גלעד, אלא דמות ציבורית מרכזית, אחד המנהיגים החזקים והמשפיעים בתולדות המדינה, לא רק כראש הממשלה אלא לאורך עשרות שנות קריירה ביטחונית ופוליטית. ובכל השנים היה אחת הדמויות השנויות במחלוקת.

לכן, כחובב ביוגרפיות מושבע, נראה לי שהספר של גלעד שרון לא יהיה הביוגרפיה של שרון שאבחר לקרוא.

* המלצות השבוע:

ראיון עם שירז אריאל, בתו של מאיר אריאל זצ"ל, במוסף "7 ימים".

ראיון עם שלום חנוך, שאינו מרבה להתראיין, במוסף "7 לילות".

כתבה ב"גלריה" על סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", במלאת עשרים שנה ליציאתו לאקרנים.

כתבה ב"גלריה" על תולדות המשברים הניהוליים והכלכליים של "הבימה" לכל אורך שנותיה, לרגל חנוכת משכנה המשופץ.

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות", בנוגע לוועדה למינוי שופטים, וברמז למסע הרדיפה נגד השופט סולברג: "נמצאה פשרה: הוועדה תעביר מראש את רשימת השופטים המסתמנת למערכת 'הארץ'."