הבלוג של אורי הייטנר

קיים דמיון רב בין פרשת סגירתה של תחנת הרדיו "כל השלום" לסגירת תחנת הרדיו ערוץ 7. בשני המקרים מדובר בתחנות רדיו אידיאולוגיות פוליטיות מובהקות, שנועדו להשפיע על דעת הקהל באמצעות שידור מסריהן. בשני המקרים מדובר בתחנות המשרתות גופים קיצוניים בספקטרום הדעות הפוליטיות המקובלות בחברה הישראלית. בשני המקרים היריבים הפוליטיים של התחנות ראו בהן איום, התקשו לסבול, ולו לשם מראית עין של חופש הביטוי, את שידורי היריב והציגו אותם כחתרניים, כמסיתים, כפוגעים וכמזיקים. בשני המקרים התחנות לא פעלו בדיוק על פי חוק ועל פי כל תקני השידור הציבורי בישראל. בשני המקרים, הממשלה שהונהגה בידי היריב הפוליטי של התחנה, אכפה את החוק והביאה לסגירת התחנה.

בשני המקרים התגובה הציבורית הייתה דומה. הממשלה ורשויות אכיפת החוק טענו שאין כאן כל עניין פוליטי. ישראל היא מדינת חוק, החוק מחייב את הכל וייקוב הדין את ההר. בשני המקרים היריבים הקיצוניים של התחנה, שדחפו לאכיפת החוק, מודים בחצי פה שהחוק הוא תירוץ והמטרה האמתית היא השתקת היריב. בשני המקרים התחנה ואוהדיה טוענים שמדובר בסתימת פיות. בשני המקרים, הנפגעים רואים בסגירת התחנה חלק ממכלול שלם של פגיעה בהם ובציבור אותו הם מייצגים בידי שלטון עוין ואכזרי, הפועל נגדם אך אינו מאפשר להם את זכות הצעקה ומשתמש בנימוקים פרוצדורליים כתירוץ להצדקת הרדיפה הפוליטית.

אני התנגדתי לסגירת ערוץ 7, למרות שאכן, הוא פעל בניגוד לחוק. במציאות החברתית של אותם הימים, כאשר הציבור הדתי לאומי חש נרדף, מוכה ומושפל עד עפר, ושבאמת ובתמים לא היה לו ביטוי ממשי בכלי התקשורת הממלכתיים, סברתי שעל המדינה לנהוג במתינות ובאחריות, לא בדרך של ייקוב הדין את ההר, אלא בדרך של מציאת פתרון יצירתי להלבנת התחנה, כדי לאפשר את המשך שידוריה. סברתי שזה האינטרס הציבורי האמתי, והוא חשוב יותר ממיצוי החוק, כיוון שהחוק קיים למען החברה וכשהאינטרס החברתי מחייב זאת, ניתן להיות גמישים ויצירתיים וליישב בין החוק והאינטרס הציבורי. הבעיה היא, שהממשלה לא ראתה כך את האינטרס הציבורי, אלא להיפך – היא ראתה באכיפת החוק כלי להשלטת האינטרס הפוליטי הצר שלה. זה מה שקורה היום עם תחנת "כל השלום".

עמדתי היום בנושא "כל השלום" זהה לעמדתי אז בנוגע לערוץ 7. יש הבדלים, כמובן. בניגוד לערוץ 7, אי אפשר לומר שאנשי "כל השלום" ועמדותיהם מודרים מכלי הביטוי הממלכתיים, וזאת בלשון המעטה. ואף על פי כן, בסיטואציה שבה הציבור של "כל השלום" חש תחושה של רדיפה פוליטית, צונאמי של חקיקה עוינת וכד', סגירת התחנה אינה יכולה להתקבל כפשוטה, כאכיפת החוק. אין לי ספק שגורמי האכיפה והמשטרה בראשם, אינם פועלים ממניעים פוליטיים אלא מבצעים במקצועיות את תפקידם. אולם האחריות של הגורמים הפוליטיים שמעליהם, מחייבת אותם לנהוג במתינות ולמצוא את הדרך החוקית להמשך השידורים.

אף שזאת עמדתי, קשה לי להתרגש מדמעות התנין של מוסי רז וגברי ברגיל ("הורידו מהאוויר את הרדיו", "ידיעות הקיבוץ" 25.11.11), כיוון שאיני זוכר אותם לוחמים למען המשך שידורי ערוץ 7, ההיפך הוא הנכון. אז, חופש הביטוי עניין אותם כשלג דאשתקד, והם קראו לממש עד תום כל סעיף קטן בחוק שיאפשר לסתום את פיות יריביהם. בדיוק כפי שעל אף התנגדותי לחוקי העמותות, קשה לי להתרשם מההתבכיינות של "שלום עכשיו" על שמנסים לסתום לה את הפה באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, כאשר אני נזכר איך תנועה זו ניסתה לסתום את הפה לוועד יישובי הגולן, בתקופה המאבק נגד נסיגה מהגולן, באמצעות ייבוש המקורות הכספיים של המאבק – תקציבי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. הם, שלרשותם תקציבי עתק מעבר לים, שלשלטון שהם היו חלק ממנו יש משאבים בלתי מוגבלים לבטא את עמדתו ושהתקשורת עמדה באופן גורף לצדם, ניהלו קרב משפטי עיקש לגזילת כבשת הרש שלנו; היכולת לממש את זכות הביטוי שלנו ולהיאבק למען קיומנו. באמצעות פרשנות מצמצמת של החוקים הנוגעים לסמכויות הרשויות המקומיות, הם ניסו לייבש אותנו. יש לציין לטובה את בית המשפט העליון, שגלגל אותם מן המדרגות והציל את הדמוקרטיה הישראלית מן הדורסנות שלהם.

אמר המלך אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון המלכה ערב מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס".

                                                                                                                               * "ידיעות הקיבוץ"